• Insight Out קרולין יעקובי

אחים לנשק, אחים לחיים

Updated: Sep 21


התבוננות, למידה ומחשבותיי על הגברים הישראלים

קל להיות פציפיסטית בגרמניה אחרי מלחמת עולם השנייה. באמת! כנערה היה לי מאוד ברור שצבא הוא אמצעי למלחמה, חיילים הם אונסים ורוצחים ומלחמה היא הרס לדורות. גדלתי בצל השואה, מלחמת העולם השנייה והשתיקה הקולקטיבית בגרמניה. גדלתי עם המלחמה הקרה, בשנים בהן כנופיית באדר-מיינהוף נלחמה בגרמניה המערבית, הייתי עדה לתחילת תנועת השלום (שניים ממייסדיה התאבדו בהמשך) והשתתפתי בהפגנות השלום הגדולות ודי אלימות. לא יצאתי עם אף חייל גרמני, גם אם הוא היה סופר-שווה, כפרינציפ. חשבתי (ועדיין אני חושבת אגב) שגרמניה לא ראויה לצבא הגנה יותר לעולם, בגלל ההיסטוריה שלה. היה לי ברור וסגור.

בגיל 28 יצאתי ל-״סיבוב הכרות״ של תשע חודשים בישראל כדי להתגבש על ההחלטה הגורלית שלי לעזוב את גרמניה ולעלות ארצה. שהיתי בקיבוץ קטן בצפון וממנו יצאתי למסעות - לבדי בתחבורה ציבורית, בטרמפים ובפיאט פונטו אדומה מהצפון לדרום, בלי עברית אבל עם מפה ועיניים פקוחות מאוד. במסע הזה למדתי הרבה על הגברים כאן, בפרט על החיילים. די מהיר הבנתי שכולם בעצם חיילים, בעבר, בהווה ובמלואים. כולם - גם החבר׳ה עם הראסטות, האבות הצעירים שעוצרים בתחנת דלק בדרך הביתה מטיול שבת, ההיי-טקיסטים, המטפלים, הקשישים שיושבים בפארק עם מטפל זר, האמנים...כולם. קיבלתי רק רשמים ורסיסים של הבנה על מדינה וחברה שמתבססת בין היתר על הצבא שלה. אי אפשר היה לברוח מחיילים כמו שהפנמתי, הם היו בכל מקום.

והם היו בני אדם.

אחרי שעליתי לארץ מצאתי את עצמי בסוג של לונה-פארק בין המינים, בחנות ממתקים אחת גדולה - כמה גברים יפים יש כאן (אופס, החפצה - סליחה!). נכנסתי ונסחפתי אל תוך חוויות שלא הכרתי עד אז ואיכשהו הצלחתי לשמור חלקית על המקום הרגיל שלי בצד ועל עיניי הפקוחות. בפליאה, בסחרור חושים וחסרת מילים התבוננתי במה שקורה כאן מתחת השמש הלוהטת - מסיבות, חגיגות, פתיחות שולחן, טיולים, חבר׳ה, אוכל - כל הזמן אוכל והרבה, סקס סמים ורוק׳נרול בלי היסוס ובלי נימוס. הכל קורה מהיר כאן, חשוף כמו העור, ברור כמו השמיים הגבוהים והכחולים, חד כמו העונות - קור מדברי וחום היסטרי. אין מעבר, אין ביניים, גם אין דמדומים. כאילו אין זמן כי אין מחר.

באמת ״אין מחר״, לעתים קרובות.

את הצמד יום הזכרון/יום העצמאות הראשון שלי עברתי אצל משפחה שכולה והייתי בהלם מוחלט. הלם על המעבר החד מאבל לשמחה ובעיקר על הביטוי החזק. אני גדלתי בלי עבודת שורשים, בלי דגלים, בלי חגיגות כי גרמניה לא חוגגת את קיומה אחרי שתי מלחמות עולם ורצח של מיליוני בני אדם.

היה נראה לי שכאן מדברים, זוכרים, מספרים שוב ושוב, כאן חוגגים את קיומה של מדינה צעירה ושברירית. כאן לא שותקים. לא? כאן חייל הוא חייל, מולדת היא מולדת וזכותה להגן על עצמה מפני אויביה. טוב למות בעד ארצנו, לא ישלחו אותנו שוב למוות, אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה. גבר הוא גבר חזק שיודע להילחם ולעמוד על שלו. הוא חלוץ, חייל, איש משפחה איתן וחבר נאמן. עובד קשה לפרנסתו. בן מסור להוריו, במיוחד לאימו. לרוב עטוף בדאגה ואהבה עד הגיוס. ושיהיה שירות צבאי משמועתי ומועיל. גברים שהחליטו לא לשרת בכל זאת עסוקים עם הנושא, לפעמים מאוד. כאן נאלצתי לחשוב ולתעסק לעומק עם שאלות על זכות קיום של עם ומקום, על הגנה, על צבא, על לאום. וזה לא קל. העמדות הברורות שלי כנערה התפוררו.

ואז נולד לי בן זכר ודרכו הבנתי הרבה. ראיתי את כל הדרך ל-״גבר הישראלי״ מול עיניי. את הערכים, את החברויות, את התרומה לחברה כתלמיד תיכון. את הטקסים של גן, בית ספר ותנועת נוער, את החינוך לאהבת הארץ. גם את הציפייה ואת החשיפה הכל כך מוקדמת לטראומה. יום הזכרון במעון, יום טיול של גן ילדים לבסיס צבאי מלא חיילים וחיילות חביבים, עם טנק, כיבוד, מוסיקה צבאית והורים גאים. טקס סיום של חטיבת הביניים עם מופע של כל תלמידי השכבה - בין היתר ריקוד במדים עם בנות שמעריצות את הגיבורים על הבמה. מסע למחנה השמדה בגיל 17 כולל סיור בתוך אחד המקומות האפלים ביותר בהיסטוריה של האנושות.

ובעוד כמה חודשים בני יתגייס לצבא.

מטופליי הגברים הישראלים נאלצים להסביר לי הרבה, בניגוד למטופלים הגרמנים, אותם אני מבינה כביכול ללא מילים (וזו טעות ממש!). אני שומעת, שוב ושוב, על הצבא - על לבנון, על האינטיפאדות, על ששת הימים ויום כיפור. על ״סתם שירות״ ועל ״אין שירות״. על אבות, אחים, חברים שנהרגו. ובדרך, אולי בפעם הראשונה בחיים, הם מסבירים לעצמם - מה בדיוק קרה ואיך. מה ההשפעה וההשלכות על חייהם, אחד אחד. לפעמים מתגלה זעם, לפעמים צער ללא מילים, לפעמים אשמה, לפעמים הבהלה והפחד של אז. לפעמים מתגלה שתיקה של שנים ולפעמים צמיחה והכוונה לחיים טובים יותר.

מה שמחבר בין כמעט כולכם - אתם אחים לנשק ולחיים שלא משאירים פצועים בשטח.

אני מודה לכם, לגברים הישראלים, על הלמידה -

מי יתן ותהיו בריאים

מי יתן ותהיו שלווים

מי יתן ותהיו משוחררים מכאב וסבל.






"Insight Out"

הוא בלוג אישי וסובייקטיבי אך לא עלי אלא על דרכי, על החופש לפקוח עיניים ולכוון מבט ״יחף״ פנימה והחוצה.

מבט כנה, צלול ופשוט על יחסים תוך-אישיים ובין-אישיים, על מעגל החיים ועל העולם מסביב. על הכרה. על ביטוי.

המשאלה שלי כאן, דרך כתיבה, צילומים וקישורים, היא להגיע לאנשים, לעורר מחשבה, השראה, דיאלוג וגם חיוך. בעיקר לעורר שאלות, קטנות וגדולות, במטרה לגעת באמת, כל אדם באמת שלו.


45 views
  • Facebook
  • Instagram

קרולין יעקובי פסיכותרפיה