top of page
  • Writer's pictureInsight Out קרולין יעקובי

״קופסא שחורה״

Updated: Sep 13, 2023



לפני כמה שבועות התגלה עוד מקרה חמור של ניצול רגשי, תקיפה מינית מתמשכת ומניפולציה מתוחכמת -gaslighting- בטיפול נפשי, התיעוד המפורט של הקורבן ברשתות חברתיות וקבוצות אחרות הסעיר הרבה מאוד אנשים. לצערי המקרה הזה הוא עוד אחד מיני רבים, אבל התיאור המפורט של המעשים המזעזעים יחד עם העובדה שהקורבן והתוקף הם אנשים מוכרים ממש טילטל את הקוראים, גם אותי.

אני מכירה את שניהם כמה שנים טובות מקרוב כמורים. את שניהם חוויתי כאנשים חכמים ומפותחים מאוד, כל אחד בדרך שלו/-ה, מעולמות שונים. שניהם היו מטפלים, מדריכים, סופרים, מנחים ומורים.

אחד המגיבים ברשת חברתית קרא לתוקף ״אפס״ אך לדעתי המצב הרבה יותר מורכב מזה. הוא היה בזמנו מורה ומטפל מאוד מוכר ומעורך, הוזמן לכנסים ושיתופי פעולה עם האקדמיה ועם מוסדות לימוד מוכרים, גם הספרים שלו זכו בביקורות טובות. הוא הקים יחד עם שותפים מסלול תלת שנתי של לימודי המשך בבית ספר מוכר, נחווה כמנחה נדיב ואמיץ, הביא עם עצמו בריזה מרעננת, גם מבחינת הספרות המקצועית. נחשב כאיש אמין ומרשים, אבא, בעל מסור, איש משפחה. אם הוא היה ״אפס״ הוא לא היה מגיע כל כך רחוק. המורכבות הזו היא הבעיה החמורה - אף אחד לא ציפה ממנו את המעשים המזעזעים שלו. הסחף ההרסני שלו התחיל בקטן כל כך וכמעט לא מורגש עד ההגעה כביכול ללב הים הסוער. שם הוא כבר חיכה - כמציל, כגואל - ונתן תחושת ביטחון מעוותת. וזו רק התחלתו של מסע אל הארץ המובטחת שלו. רק לעבור יחד אתו עוד כמה סערות, רק לאנשים המיוחדים כמובן. ״מסע ההתפתחות״ שהציע שינה צורה עם השנים - מטיפול פרטני, טיפול זוגי והדרכה מקצועית לסדנאות וקבוצות לימוד ב-״מחתרת״ בארץ ובחו״ל, הסגנון ההרסני שלו רק התעצם ועדיין משך אנשים אליו, גם אחרי שכבר התפרסמו אזהרות. למיטב ידיעתי הטירוף הזה ממשיך עד עצם יום הזה.


כשקראתי את התיעוד המפורט נחרדתי ממש. התגובה הראשונה שלי הייתה השאלה

״איך זה יכול להיות, איך? איך זה קרה בכלל?״


ברצוני להרחיב כאן על השאלה הזו, מהזוית שלי כבת אדם, מטפלת, תלמידה ומטופלת.

לפתוח את הקופסא השחורה כדי להבין איך אסון כזה קרה, כדי למנוע עוד הרס.

לתמוך, להזהיר וגם לצייד אנשים שבדרך המפותלת של החיים. גם לחזק אימון בעולם הטיפול והלימוד הרוחני, למרות האסונות, כי רובנו מעומק ליבנו כאן לטובת המטופל ולטובת התלמיד.

עדיין יש מטפלים כאלה, תמיד יהיו, באקדמיה ומחוץ לה, אנשים כריזמתיים שיודעים לשלב ידע, תארים, נסיון ומוניטין עם נרקיסיזם, מגלומאניה ואג׳נדות מפוקפקות שיודעים לשווק גאולה לאנשים במצוקה נפשית, לאנשים צמאים להתפתחות.


איך אפשר לזהות? מה אפשר לעשות? איך אפשר לצאת?


1. יוצאים לדרך

צמתים או מכשולים בדרך המפותלת של החיים מביאים לא מעט אנשים לטיפול נפשי, ללימוד רוחני, לסדנאות ולקבוצות התפתחות. מצבי משבר או כאב נפשי הם לא הסיבה היחידה לפנייה, גם רצון וצורך להתפתחות אישית, לחיים מודעים יותר או צמא לרוחניות בעולם הכל כך גשמי הם מניעים. כך או כך המטופל, התלמיד, החבר בקהילה או המשתתפף בסדנה הם באותה עמדה מול המטפל, המורה, ראש הקהילה או המנחה - עמדה מול סמכות.

העמדה הזו מפגישה כל אחת ואחד מאתנו עם סגנון ההתקשרות ומבנה העצמי שלו, היא מעוררת רגשות, תגובות ותפיסות די קדומות. גם כבוגרים מפותחים עם נסיון בחיים נופלים לפעמים למצבים הקדומים, מתפרצים בבכי מול פקיד בנק, או צועקים על דיילת בגלל עיכוב הטיסה.

לדעתי צריך לקחת בחשבון בתחילת כל תהליך שהעמדה מול סמכות היא עמדה פגיעה מאוד. אנחנו סומכים על הסמכות (נפלאות השפה העברית!) שהיא לטובתנו - בטיפול, בסדנה, בלימוד ובהנחייה. הסמכות מבוססת על הכשרה, על מחויבות לאתיקה מקצועית, על שייכות לקהילה רשמית של אנשי מקצוע (קבוצת פייסבוק לא ממש נחשבת), על ידע ועל נסיון - כל זה אפשר וכדאי לבדוק, גם אם חונכנו אחרת בעבר. לשאול אנשים, לקבל המלצות ולהקשיב טובטוב בשיחת טלפון הראשונית (גם לצד השני וגם לתחושות בטן).

בקיצור, בדיקת מפת דרכים לפני שיוצאים לשטח.


2. המלכודת של ההתפתחות


טיפול אמור להיות מטיב!

בתחילת והמשך דרכי כמטפלת בורכתי בהדרכה מקצועית מיטיבה שליוותה אותי כמה שנים טובות. פעם, באחת ההדרכות, המדריך ציין שה-״צריך״ וה-״אמור״ הם מקור ללא מעט סבל. כמה נכון, כמה כואב. טיפול אמור להיות מטיב, זה לא אומר שזה תמיד קורה.


יש מצבים שה-״צריך״ וה-״אמור״ הופך לעובדה ברורה, כבר לא חייבים לציין וזה קשור להתפתחות המקצועית:

הולכים לרופא בכיר, לא למתמחה, כי הוא יודע.

הולכים לפסיכולוג קליני, כי הוא יודע.

הולכים מורה וותיק, כי הוא יודע.

בתפיסה זו יש גם אמת וגם סכנה, לאותו בכיר עצמו ולאנשים תחת סמכותו.

מתי ליבליך, מורתי לדרך היקרה, כתבה באחד הפרקים בספרה ״האדם שבקצה האגו״ בדיוק על הסכנה הזו, על המלכודת של ההתפתחות:

״האדם הנמצא בסיכון הגבוה ביותר להיחנק בידי הדימויים הנדרשים מתפקיד הגורו הוא הגורו עצמו. בתוך כך נכללת גם הסכנה העצומה של בידוד רגשי. ספרות הרוחניות המזרחית מרוצפת באזהרות מפני הסכנות שבדרך הרוחנית, ומסיבות טובות.״ (ע׳ 279)

אני מרשה לעצמי להוסיף ל-״גורו״ מטפל, מורה, מנחה או ראש קהילה וגם את הדינאמיקה הבין אישית.

כמה שהוא מפותח ומנוסה יותר כך כבדה יותר האחריות שלו בעיקר על עצמו ועל המודעות לסכנות כמו עיוורון, שכרות כוח ולבסוף תחושת אומניפוטנטיות. לדעתי דווקא המטפלים המפותחים והמנוסים ש-״ראו כבר את הכל״ הם הכי זקוקים להדרכה מקצועית ולתמיכה כי בודד שם באולימפוס של הבכירים, בודד וקר.


המטופל, התלמיד, חבר הקהילה המפותח יכול לחוות סכנה דומה עם עצמו - ״לי זה לא קורה, אני יודע שניים שלושה דברים על החיים״ - ומתוך תחושת ביטחון הזו מחפש את המטפל, את המורה או את המנחה המפותח, זה שיודע.

להיות ב-״כיתת המחוננים״, ב-״כיתת האמן״, בטיפול מאתגר.

בקשר הזה יש פוטנציאל אדיר לניצול, כי התפתחות, נסיון וידע לא מוחקים את הפגיעות בעמדה מול סמכות.

עמדת הכוח של הסמכות היא רחבה מאוד בטיפול נפשי ובהתפתחות רוחנית, יש לה השפעה גדולה, לאורך שנים, לטוב ולרע.

לדעתי האחריות היא על הסמכות ועליה בלבד, ללא יוצא מן הכלל, והיא כבדה.

עלינו, על המטפלים, להבין ולהפנים שמטופל הוא מטופל, גם אם הוא חכם מאוד, מפותח מאוד, יפה מאוד, מיוחד מאוד או איש טיפול מנוסה בעצמו, מולנו יושב בן אדם בעמדה פגיעה, אדם בכאב ובמצוקה. אדם שלעתים מעריץ אותנו, צריך אותנו, מתאהב בנו - אסור בהחלט להתבלבל.

נכון, גם מטפלים הם בני אדם שטועים לפעמים - רק לטעויות האלה יש משקל כבד יותר. לכן יש רשת תמיכה לכל מטפל - הדרכה מקצועית, התפתחות מקצועית, טיפול אישי וחשבון נפש שוב ושוב.

בנסיוני האישי כמטופלת, כמודרכת וכתלמידה יש סימנים ברורים ל-״ידיים טובות״, סימנים שהגעתי לאדם שראוי לאימון שלי:


אנושיות

צניעות

יושרה

חוכמה ומודעות עצמית.


הסימנים האלה נמצאים רק חלקית בתעודות על הקיר, הם נמצאים בעיקר בתקשרות, בשפת גוף, בהקשבה, בנוכחות, בטון ובניסוחים. הם נמצאים גם בהחזקה של המסגרת הטיפולית, ב-״סטינג״, בגבולות הבטוחים שלא חורגים מהם (תשלום, זמן, מקום, אתיקה מקצועית). ואם חורגים מהם אז בתקשורת ובהסכמה (ניחום אבלים לדוגמא). רצוי וכדאי לפקוח עיניים, להיות ער למה שקורה בפועל בשטח. להיות ער לתחושות גוף, לאינטויציה.


ככל שהקשר הטיפולי מתפתח ומעמיק האמון במטפל גדל, סומכים עליו גם בתקופות קשות יותר בתהליך הטיפולי. הפגיעות, התלות והצורך נמצאים בחדר - מצב אידאלי למטפל הרסני למניפולציות רגשיות וניצול. ההרס מתחיל בנקודה הזו, התהום נפתחת.

גם בתקופות הקשות בתהליך הטיפולי אפשר להתחבר לחלק הבוגר בתוכנו, החלק שהביא אותנו לטיפול, החלק שמתפקד יומיום. לשים לב לתחושות הגוף, לא להתעלם. לדבר על הקושי בטיפול. אם המטפל מתעלם או אפילו מעודד/מברך את הקושי כדרך לשיחרור - זה הזמן לנחיתת חירום. לקחת הפסקה מהטיפול, לדבר עם אנשים קרובים, אפילו לקבל חוות דעת מאיש מקצוע אחר, כמו ברפואה. יש הבדל ענק בין קושי שמתעורר בעקבות מגע עם מטענים לא מעובדים של העבר בתהליך הטיפולי לסבל וכאב מתמשך ולבסוף קריסה אל תוך משבר עמוק.


תחושות הגוף מסמנות כל הדרך את המצב הרגשי אך לעתים קרובות לא מקשיבים לסימנים או בכלל מתעלמים מהם. יש תחושות בטן, פיק ברכיים, כאב לב ויש גם ״משהו מסריח כאן״, אלה ועוד ביטויים של גוף נפש רוח.

כדאי לשים לב עליהם, להכיר בהם, מתחילת הדרך.

מה שמקשר בין כל התיאורים של קורבנות לניצול בטיפול זה המצב הזה, התחושה ש-״משהו לא בסדר״, ״משהו לא טוב קורה לי״ ואז מגיע ה-״אבל״ הגדול שמשאיר אותם בדינמיקה הפוגענית.

כשהדינמיקה הזו מתמשכת מצטרפת עוד תחושה - הבושה שחוסמת כל דרך לתקשורת עם אחרים ולקבלת תמיכה מהם. ספק עצמי וערעור צומחים מהיר יותר בבדידות הזו, הספירלה הזו יכולה להוביל למקומות אפלים מאוד.

נחיתת חירום. דחוף!!


3. החזרה הביתה


כשמצליחים לצאת מחוויה נוראית כזו חשוב לא להיות לבד, גם אם יש צורך עז להתבודד וללקק את הפצעים.

לא להיות לבד.

לדבר, לשתף, לקבל תמיכה, לקחת את הזמן לעכל. להתחבר לגוף הכואב, להזיז אותו בעדינות. לשהות בטבע, לעמוד על האדמה היציבה. לדעת ולאט לאט גם להפנים שקרה אסון.

להניח להאשמה עצמית ולבושה, להכיר בכאב ובזעזוע בעזרה ובתמיכה של אנשים קרובים,

שוב ושוב עד שמתחזקים.

כשהגיע הזמן הנכון אז לדווח, כל אחד בצורה שמתאימה לו.


לפעמים

רואים אך מתעלמים.

מרגישים אך משותקים.

ואז מגיע הרגע בו קולטים

ואז קמים והולכים.

גם אם לקח הרבה זמן

זה הזמן שלקח.

קמים והולכים

ולא חוזרים.



״Insight Out״

הוא בלוג אישי וסובייקטיבי אך לא עלי אלא על דרכי, על החופש לפקוח עיניים ולכוון מבט ״יחף״ פנימה והחוצה.

מבט כנה, צלול ופשוט על יחסים תוך-אישיים ובין-אישיים, על מעגל החיים ועל העולם מסביב. על הכרה. על ביטוי.

המשאלה שלי כאן, דרך כתיבה, צילומים וקישורים, היא להגיע לאנשים, לעורר מחשבה, השראה, דיאלוג וגם חיוך. בעיקר לעורר שאלות, קטנות וגדולות, במטרה לגעת באמת, כל אדם באמת שלו.




מקורות:

האדם שבקצה של אגו, פסיכולוגיה טרנספרסונלית מפגש בין מזרח למערב, מתי ליבליך (2009), כתר ספרים, רימון הוצאה לאור


צילום: קרולין יעקבי




243 views0 comments

Recent Posts

See All
bottom of page