הנה מתחיל השבוע השלישי מאז המעבר החד ל-״טיפולים מקוונים״ בקליניקה, ורק עכשיו יצאתי מההלם.

הלם על המצב ועל השלכתיו לחיים, בבת אחת, ללא התראה מוקדמת.

בשלושה שבועות האלו חוויתי פנים רבות של חרדה - שלי ושל מטופליי - ומנגנוני ההגנה המגוונים. שמתי לב שמלכתחילה היה לי חשוב לעבוד ממקום (פיזי) שונה, מחדר אחר בפגישות טלפוניות או מקוונות. שבועיים לא נכנסתי לחדר הקליניקה הנטוש, היה בי צורך לראות ולהרגיש את המצב השונה.

לפני כמה ימים כן נכנסתי, למען נקיון חלונות נחרץ (אחד ממנגונני ההגנה שלי...), ״צחצחתי״ את החדר כולו ביסודיות ולבסוף התיישבתי על הספה כדי לראות את הנוף של מטופליי. חשבתי על משמעות הסטינג הטיפולי, על המחשבות הרבות שהשקעתי בחדר (שיהיה נעים ועוטף ומזמין), על חשיבותו של מרחב טיפולי.

מה קרה וקורה בעצם? חווית שבר קשה ולחוויה הזו נתתי מקום וזמן, לעצמי, למטופליי ולקשרים שלנו. כל הפגישות ״הראשונות״ בטלפון או בזום היו ראשוניות, גם אחרי חודשים או שנים של טיפול. לדעתי יש חשיבות רבה באיפשור הזה - להרגיש יחד את ההדף של השבר. מי שמכיר אותי מכיר את המונח ״לשבת עם זה״ לזמן שמתבקש, ולכל אחד יש את הזמן שלו. הדגש על ה-״יחד״, על הקשר, וזה לדעתי התיקון.

הבנתי לעומק שחדר הקליניקה קיים בזכות הקשר, בלעדיו הוא סתם חדר. הקשר לא צריך את החדר הזה,

הוא צריך מרחב והמשכיות.

ולב, הרבה לב❤️

(תודה מעומק ליבי לאנשי טיפול, מורים ומדריכים שלימדו ועטפו אותי בדרכי, שאיפשרו לי לגדול בקצב שלי)

(צילום: קרולין יעקובי)

"Insight Out"

הוא בלוג אישי וסובייקטיבי אך לא עלי אלא על דרכי, על החופש לפקוח עיניים ולכוון מבט ״יחף״ פנימה והחוצה.

מבט כנה, צלול ופשוט על יחסים תוך-אישיים ובין-אישיים, על מעגל החיים ועל העולם מסביב. על הכרה. על ביטוי.

המשאלה שלי כאן, דרך כתיבה, צילומים וקישורים, היא להגיע לאנשים, לעורר מחשבה, השראה, דיאלוג וגם חיוך. בעיקר לעורר שאלות, קטנות וגדולות, במטרה לגעת באמת, כל אדם באמת שלו.