קרולין יעקובי - טיפול  054-2224889

  • Facebook Social Icon
  • Instagram Social Icon

February 15, 2018

June 30, 2017

Please reload

Recent Posts
Featured Posts

ארץ חדשה

 

 

על מולדת, בית ובחירה

 

אני לא מכאן.

אני משם.

אני.

אני?

 

מולדת

כל אדם נולד אל תוך מקום מסוים שקוראים לו מולדת. לכל מקום יש את התרבות, ההתנהגות, השפה וה״מנטליות״ משלו - לאו דווקא מדינה כזו או אחרת אלא גם עיר, כפר או קיבוץ, שכונה, אזור או עדה, ואת המקום הזה לוקחים לכל מקום אחר במהלך החיים. אחת הקולגות , יוליאנה אפל-אופר, הגדירה במאמרה על תקשורת בין-תרבותית את החוויה הזו כעולם בתוך עצמנו -

 

״When I think about culture a song comes to my mind ‘Everywhere you go you always take the weather with you' .We all take our culture with us. It is like a world inside us with all the experiences, sensations, interactions, contacts we have made so far. They are all stored inside us.״

 

או, כמו שקולגה אחרת ציינה חד, חלק ובקיצור – ״אפשר לצאת מבאר שבע, אבל באר שבע לא יוצאת ממך״ (תודה, אנה!).

העולם הזה בתוך כל אחד הוא נגיש, מוכר וטבעי - כמו שפת האם כחלק מהעולם הזה, קשה להסביר את חוקי הדקדוק ולשון, פשוט ״יודעים״. בדרך כלל הוא לא בתודעה אלא אם כן עוברים למקום אחר. במעבר יש גם שיחרור, חופש אפילו ומרחב שמאפשר התבוננות במה שלקחנו אתנו.

הסלוגן של חברת אל על, ״ הכי בבית בעולם״, ממחיש בעיניי את הקישורים בין מולדת לבית וגם לתחושת בית ומעורר בי לא מעט שאלות והתנגדות. אני אמורה להרגיש בבית במולדת שלי, בשפת אם שלי? האם המקום שטבעי, נגיש ומוכר לי גם הבית שלי? מה זה בית?

לא מזמן נשאלתי (וכך למדתי מונח חדש), האם אני ״גרה בניכר״, השאלה הפשוטה הזו לא הניחה לי - האם הניכר שישראל אמורה להיות עבורי הוא הניכר בתחושתי?

 

בית

ברור לי שיש קשר הדוק למקום החיצוני, למולדת, כפי שמתואר בפרק הקודם, יש לו השפעה רבה. אבל הקישורים בין מולדת לבית ולתחושת בית לא כאילה ברורים ופשוטים.

בחוויה שלי להרגיש בבית זה להרגיש חיות מלאה, חופש, ביטחון כדי ״לשים ת׳הראש על דיונה״, להרגיש ״אני״. היכולת להרגיש בבית נבנית בשלבים מוקדמים בחיינו ומה שקודם לה זוהי תחושת עצמית, שיש בכלל ״אני״ שיכול להרגיש ״אני״, בלי קשר למקום חיצוני.

המונחים ״העצמי האמיתי והעצמי הכוזב״ של התיאורטיקן ויניקוט מתארים לדעתי היטב את התחושה כתחושה - העצמי האמיתי הראשוני שוכן בגוף:

 

״המחווה הספונטנית היא העצמי האמיתי בפעולה״, רק העצמי האמיתי יכול להיות יצירתי, ורק העצמי האמיתי יכול להרגיש ממשי (real).״

לאותה מחווה ספונטנית, עוד לא תגובתית לגירויים חיצוניים, מגיבה הסביבה ויכולה לייצר ולעצב את מה שנקרא העצמי הכוזב או העצמי האמיתי. אומנם בתחילת החיים הסביבה היא ״רק״ האם והאב אבל הם כבר ״מעוצבים״ ומגיבים בהתאם, מאפשרים ותומכים בתנועה הספונטנית הזו, או שלא. הדרך לעצמי האמיתי או לעצמי הכוזב מתחילה כאן, והקשר לגוף מובהק:

 

״העצמי האמיתי בא מהחיות של רקמות הגוף ומפעולות תפקודי הגוף, כולל פעולת הלב והנשימה. הוא קשור בקשר הדוק לרעיון של תהליכים ראשוניים, ובתחילה אין הוא במהותו תגובתי לגירויים חיצוניים, אלא ראשוני.״

לגירויים החיצוניים האלו יש לדעתי קשר למקום חיצוני – למולדת ולכל הכולל שהופנם והפך להיות חלק בלתי נפרד מאיתנו על פניו.

 

״טיסת לופטהנזה״ שלי היא דוגמא אחת קטנה, טיסה לבדי עם בתי התינוקת שמאד לא אהבה לטוס בזמנו וצרחה כמעט ללא הפסקה כל הדרך למינכן/גרמניה, עיר מולדתי. אילו היו ארבע שעות ארוכות מאד. אני הפנמתי תרבות בה בין היתר משתיקים ילדים וקוראים לזה חינוך, נועם ונימוס, זה בתאים שלי כביכול. כל מה ניסיתי כדי להרגיע את בתי באותה טיסה לא עבד ודי מהיר הגיעו מבטים וצקצוקים דקים לכיווני, אחרי כמה זמן גם הדיילות היפות, הנחמדות והמנומסות הקרינו עויינות בשתיקה מוחלטת. אף אחד לא דיבר אתי, לא קם או הציע עזרה כי גם זה נחשב לא מנומס, לא ״דוחפים את האף״. נלחצתי, התחלתי להזיע ולהתעצבן על בתי הכעוסה - לא על הנוסעים ועל הדיילות, הרגשתי חוסר אונים, בושה וקיפאון. מתישהו זיהיתי את מצוקתי, לקחתי נשימה עמוקה, קמתי והתחלתי ללכת במטוס, הלוך חזור עם תינוקת צורחת בזרועותיי, פגשתי מבטים והמשכתי ללכת, ולבסוף הרגשתי ניצחון. לא השתקתי את בתי, השתקתי קולות פנימיים וחיצוניים שפעם השתיקו אותי ועדיין מנסים. הייתי מספיק קשובה לתחושותיי כדי לזהות את המצוקה על אף שהייתי ״הכי בבית בעולם״ (בגירסה הגרמנית).

 

בחירה

הזיהוי של מצבים על ידי קשיבות לגוף בזמן הווה מאפשר בחירה בהמשך, במיוחד מול עמדות שהפכו לחלק עמוק של זהותנו – באותה טיסה הייתה לי בחירה ובחרתי בתרבות של העצמי האמיתי שלי, בניגוד לתרבות המופנמת.

הקשיבות הפשוטה הזו וזיהוי של מצבים מאד לא צפויים יכולים לעורר ערעור ושאלות גדולות לגבי זהות, שייכות ו״פרות קדושות״ כמו אהבת מולדת או אשמת מולדת, הם מפוררים עמדות מוצקות.

 

בתוך המוזיאון ליהדות בברלין נמצא ״גן הגלות״ - מקום שממחיש לדעתי היטב את הגלות הפנימית, ״העצמי הכוזב״, ואת תחושת ההתפוררות. ״גן גלות״ הוא מקום קטן עטוף בעצים ומדשאה, שבילים בין עמודים, מן נוף סימלי של עיר ורחובות בין הבניינים. כשמתחילים לצעוד ב״רחובות״ אילו מאבדים לאט לאט את שיווי המשקל, עולה תחושה של סחרחורת וצורך לתפוס משהו יציב ובטוח שלא קיים בשום מקום. הנוף נראה לעין נוף מוכר ורגיל - עיר ורחובות - אבל הזוויות מעט מעוותות וכך יוצרות תחושה של קרקע נשמטת מתחת לרגליים. ברגע הזה יש גם אפשרות לבחור – להישאר למרות התחושה ולהתייצב או לענות לצורך להגיע למקום מוכר ובטוח ולצאת.

דרך קשיבות לגוף בהווה אפשר לזהות את הסחרחורת ואת הצורך לאחז במשהו יציב, חיצוני או פנימי. המוכנות להיות בהווה כל רגע וכל נשימה ולהתבונן בתפיסות ועמדות כמחשבה, כהרגשה או כתחושה בלי הזדהות ותגובה אוטומטית, היא לדעתי התחלה של מסע לארץ חדשה - הביתה אל העצמי האמיתי.

 

ולבסוף יש שיר, שיר שליווה אותי בדרך, שניסח בדיוק את מה שאי אפשר היה לנסח בשפת האם שלי:

 

תכלית בתחתית

 

אין בית אין אמא אין מאכלים מוכרים
אין ארץ אין אבא, אבא הלך כבר מזמן
לוקח רכבת בעיר גדולה נוסע ונוסע
ללא תכלית בתחתית
אין קשר ואין אישה, נשים זה רק תמונות במגזין
אין דרך ואין מוצא כי שום דבר עכשיו כבר לא מושך
לוקח רכבת בעיר גדולה נוסע ונוסע
ללא תכלית בתחתית
רבבות רבבות הם יורדים
במדרגות הנעות
אלפים, ורבבות הם יורדים
במדרגות הנעות

אין כח ואין חשק, אבד לך עידן הנעורים
אין למה לחזור לשמה כי שמה אנשים רק בוכים
הם הורסים את עצמם, הם אלימים
נוסע ונוסע, תן רק לברוח משם
נוסע ונוסע, אתה אבוד בעולם

אמסטרדם-פריז-פראג-לונדון-ניו יורק
בנגקוק-בומביי-קהיר-מוסקבה-בוקרשט
טוקיו-חיפה-איסטנבול-ניו זילנד-סידני
הודו

רבבות רבבות רבבות רבבות רבבות
ואלפים של אנשים במדרגות הנעות

 

(ערן צור (לחן ומילים

 

 

Julianne Appel-Opper, “Intercultural communication: My own personal journey through culture” (The British Journal of Psychotherapy Integration (www.ukapi.com), Volume 4, Issue 1 (2008), pp36-41)

 

ויניקוט, עצמי אמיתי עצמי כוזב, מתוך ״עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב״, עמ׳ 209-210

 

 

 

פוסט הבא ב-08/2017

 

(צילום: קרולין יעקובי)

 

"Insight Out" הוא בלוג אישי וסובייקטיבי אך לא עלי אלא על דרכי, על החופש לפקוח עיניים ולכוון מבט ״יחף״ פנימה והחוצה.

מבט כנה, צלול ופשוט על יחסים תוך-אישיים ובין-אישיים, על מעגל החיים ועל העולם מסביב. על הכרה. על ביטוי.

המשאלה שלי כאן, דרך כתיבה, צילומים וקישורים, היא להגיע לאנשים, לעורר מחשבה, השראה, דיאלוג וגם חיוך. בעיקר לעורר שאלות, קטנות וגדולות, במטרה לגעת באמת, כל אדם באמת שלו.

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

Follow Us
Search By Tags
Please reload

Archive
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square