קרולין יעקובי - טיפול  054-2224889

  • Facebook Social Icon
  • Instagram Social Icon

February 15, 2018

June 30, 2017

Please reload

Recent Posts
Featured Posts

The Sound of Silence (חלק ב׳)

 

 

 

על אנשים בעלי רגישות גבוהה ופסיכותרפיה גופנית (חלק ב׳)

 

אחת האמירות הנפוצות יותר של אנשים בעלי רגישות גבוהה היא ״ אני יותר מדי״ יחד עם ״אני לא מספיק״ - על פניו סתירה -  שמתארות את החוויה הכמעט תמידית שלהם ביחסים בין-אישיים וגם תוך-אישיים.

אחרי סקירה כללית של המונח ״אנשים בעלי רגישות גבוהה״ (Highly Sensitive Person HSP) ב-חלק א׳ של הפוסט ברצוני בחלק זה לחזור להתחלה - לילד/ה בעל/ת רגישות גבוהה ולתהליך הבנייה של תפיסה עצמית בעולם וביחסים.

אגע מעט בתיאורית התקשרות, במונח ״העצמי הכוזב״ של התיאורתיקן  ד.ר. וניקוט ובסיפור המוכר של הברווזון המכוער.

 

תחושת שייכות ו-״הלהקה הנכונה״

 

כמו שציינתי בפוסט הקודם כ-20% מהאכלוסיה הם אנשים בעלי תכונה מולדת של רגישות גבוהה בעיבוד חושי (מספר שווה של גברים ונשים), הם יכולים לעבד מידע חושי בצורה עמוקה ויסודית יותר, בשל הבדל ביולוגי במערכת העצבים שלהם. הפסיכולוגית והחוקרת איילין ארון, שהתחילה לחקור את הנושא בשנות התשעים. הנושא, מבוסס על המונח של ק.ג. יונג ״אנשים עם רגישות מולדת״, הרחיבה את מחקרה גם להתפתחות של ילדים בעלי רגישות גבוהה, בין היתר באמצעות שאלון .

 

באחת הגרסאות של הסיפור ״הברווזון המכוער״ (אסטס, 1997) מתוארת אימא ברווזה, שעוד בזמן הדגירה שמה לב שיש ברווזון מיוחד בדרך - הביצה נראתה שונה וגם מועד הבקיעה היה מאוחר יותר משאר האפרוחים. כבר בשלב זה הייתה התערבות של הלהקה בצורה של המלצה להפטר מהביצה הזו כי היא לא שייכת ללהקה, היא שונה. אך אימא ברווזה טובה דיה התעקשה ואכן בקע אפרוח שונה משאר האפרוחים, שבכל זאת השתלב עם הלהקה בהתחלה, אך עם התיוג ״הברווזון המכוער״, השונה שלא שייך באמת. היחס של הלהקה, (בעצם הלחץ החברתי), לאם ולאפרוח השונה השפיע עד כדי שהאפרוח החליט לחפש לעצמו להקה אחרת כדי לשרוד וגם כדי להבטיח את הישרדותם של האם ושל שאר האחים כחלק מקובל בלהקת הברווזים.

 

לא מעט אנשים בעלי רגישות גבוהה מתארים את התחושה הזו, התחושה של חוסר שייכות ומקום בחברה. לפעמים אני שומעת ממטופליי משפטים כמו ״נולדתי למשפחה הלא נכונה״ או ״החליפו אותי בלידה״. החוויה של חוסר שייכות ליוותה אותם גם לגן הילדים ולבית הספר, הרוב קיבל בדרך תיוג של ביישן, פחדן, מופנם, רגשן וכו׳, לעתים בשילוב עם אבחנה של הפרעת התנהגות. הנסיון להכניס את כל הילדים ל״תלם״ אחד גובה מחיר גבוה, הפער בין הילדים נפער עוד ועוד, מי שלא כמו כולם נשאר בחוץ. התגובה ההתפתחותית של ילדים קטנים היא להשתדל עוד יותר להיות כמו כולם, להסתיר את ה״ביישנות״, להתאים את עצמם לסביבה ובפרט למשפחה - בדומה לברווזון, ילדים אומנם לא עוזבים את המשפחה כדי למצוא להקה אחרת, אבל הם עוזבים את עצמם, את העצמי האמיתי שלהם.

 

מי אני - ברווז או ברבור?

 

באחד הפוסטים הקודמים כתבתי על ״תחושת בית״ - הכוונה כאן היא לתחושת בית פנימית. להרגיש בבית עם עצמי ובתוך עצמי, בכלל ובפרט לאנשים בעלי רגישות גבוהה כתכונה מולדת ולא פתולוגית. להכיר בתכונה, לקבל אותה בלי הזדהות ופרשנות ולחיות איתה בצורה הולמת - מנסיוני שלב ההכרה הוא הקשה ביותר, כי יש בדרך הרבה התנגדות מופנמת, מגיל צעיר מאוד.

מה שקודם ליכולת להרגיש ״עצמנו״ בשלבים מוקדמים בחיינו, זוהי תחושה גופנית.

המונחים ״העצמי האמיתי והעצמי הכוזב״ של התיאורטיקן ויניקוט מתארים לדעתי היטב את התחושה כתחושה - העצמי האמיתי הראשוני שוכן בגוף:

 

״המחווה הספונטנית היא העצמי האמיתי בפעולה״, רק העצמי האמיתי יכול להיות יצירתי, ורק העצמי האמיתי יכול להרגיש ממשי (real).״ (ויניקוט, 1960)

 

לאותה מחווה ספונטנית, עוד לא תגובתית לגירויים חיצוניים, מגיבה הסביבה ויכולה לייצר ולעצב את מה שנקרא העצמי הכוזב או העצמי האמיתי. אומנם בתחילת החיים הסביבה היא ״רק״ המשפחה אבל הם כבר ״מעוצבים״ ומגיבים בהתאם, מאפשרים ותומכים בתנועה הספונטנית הזו, או שלא. הדרך לעצמי האמיתי או לעצמי הכוזב מתחילה כאן, והקשר לגוף מובהק. לתינוקות וילדים בעלי רגישות גבוהה יש יכולת לקבל מידע חושי בצורה אינטנסיבית יותר - כאן השיקוף או התגובה של ההורים קריטי במיוחד, כי היא בעצם עיבוד המידע עבור התינוק. כאן נולדת לעתים התפיסה העצמית הראשונית ביותר של ״אני יותר מדי״ או ״אני לא מספיק״. כינוים כמו תינוק בכיין, נודניק, פחדן - הם כבר פרשנויות ותיוגים שיכולים ללוות אדם לבגרות, לפעמים גם מתמחזרים באירועים משפחתיים כסיפורים ״מצחיקים״.

 

הדרך הביתה

 

אז הברווזון המכוער יצא לדרך לחפש לעצמו להקה חדשה אך הוא נשאר ה״ברווזון המכוער״, האוטסיידר, בכל מקום. מיואש ממאמציו הכושלים להשתייך ולהשתלב בחברה, כמו כל ברווז רגיל. הוא עזב לבדו לאגם, ויתר על החיפוש וכך בעצמם על הישרדותו. שם, במקום של בדידות ויאוש, הוא ראה פתאום להקה של ציפורים בשמיים והרגיש געגוע עמוק יחד עם תחושה לא ברורה של שייכות אליה. כשנחתו לידו ברבורים גדולים הוא ציפה מראש דחייה, מתקפה או גירוש, אך זיהה בהתקרבותם אליו, בהשתקפות של האגם הצלול את הדמיון. בעצם הוא ראה את עצמו בפעם הראשונה. להקת הברבורים זיהתה ולקחה אותו כאחד מהם, כחלק מהמשפחה וכך גדל ״הברווזון המכוער״ לברבור לבן ויפה תואר, מאושר עד עצם היום הזה.

 

הסיפור על הברווזון המכוער בעצם מהווה משל לבני האדם, לטבע יש חוקים אחרים, ברורים יותר: חוקר הטבע קונרד לורנץ, גילה בתצפיותיו על אווזים וברווזים את תופעת "ההחתמה" (Imprinting) אצל בעלי חיים וקבע שהיא מולדת ואינה נשלטת על ידי בעלי החיים. תקופת ההחתמה מאוד קצרה, כמה שעות אחרי הבקיעה בלבד, והיא קובעת את תחושת השייכות של אותו בעל החיים כולל התנהגויות - זאת אומרת אפרוח של אווז יתנהג במהלך חייו כמו ברווז אם היה בתקופת ההחתמה בחברה של ברווזים, למרות שהוא אווז לכל דבר. 

לנו, לבני האדם, יש ״תקופה של החתמה״ שונה, ארוכה ומורכבת יותר - תקופת ההתקשרות, שהיא לדעתי ובאמונתי כל החיים. תיאורית ההתקשרות (על קצה המזלג!) פותחה ע"י ג'ון בולבי, פסיכיאטר ילדים ופסיכואנליטיקאי , ומרי איינסוורת', פסיכולוגית התפתחותית וחוקרת, והינה תאוריה פסיכולוגית התפתחותית, הטוענת כי בנפש התינוק, טבוע צורך ראשוני ופנימי, להתקשרות עם דמות מטפל/ת לצורך הגנה והישרדות. תיאוריית ההתקשרות מבדילה בין התקשרות בטוחה להתקשרות לא בטוחה וטוענת שסגנון ההתקשרות ישפיע על היחסים התוך-אישיים והבין-אישיים וגם על התחושה שהעולם הוא מקום בטוח יחסית, בילדות ובמהלך החיים. 

אחת היסודות בעבודה הטיפולית שלי היא ״התקשרות בטוחה נרכשת״ - האפשרות ללמוד ולהפנים דרך קשר אנושי היא התקשרות בטוחה עם עצמו - המטופל, עם האחר ועם העולם. העבודה עם אנשים בעלי רגישות גבוהה היא עבודה מיוחדת, מאתגרת ומעשירה מאוד. אנשים בעלי רגישות גבוהה לעתים מגיעים לטיפול ברגע של משבר, מתיישבים כמו הברווזון ליד האגם, מעורערים לעומק ולבדם, מצפים לעוד דחייה. ואני אגם, אני השתקפות ואני גם הלהקה בשמיים, לכמה זמן שיקח.

הרגע שהברווזון ראה את עצמו דרך ההשתקפות של עצמו ושל הדומים לו, ההכרה שהוא מי שהוא ולא עוף מוזר וחריג, התיקוף והקבלה של האחרים יאפשרו לו לחזור הביתה, לעצמו האמיתי.

 

 

 

 

ויניקוט, עצמי אמיתי עצמי כוזב, מתוך ״עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב״, 1960, עמ׳ 209-210

 

פינקולה אסטס, ק., ״רצות עם זאבים - מיתוסים וסיפורים״, מודן הוצאה לאור, 1997, ע׳ 154-157

 

פוסט הבא ב-01/2018

אחרי סקירה של המונח HSP בחלק א׳, אחרי התייחסות להתחלה ולהתפתחות בחלק ב׳ אפרט בחלק הבא על העבודה הטיפולית עם אנשים בעלי רגישות גבוהה, על הדרך המטיבה לחיות עם רגישות גבוהה בחיים, ביחסים ובשגרה.

 

 

(צילום: אלי זומר)

 

"Insight Out" הוא בלוג אישי וסובייקטיבי אך לא עלי אלא על דרכי, על החופש לפקוח עיניים ולכוון מבט ״יחף״ פנימה והחוצה.

מבט כנה, צלול ופשוט על יחסים תוך-אישיים ובין-אישיים, על מעגל החיים ועל העולם מסביב. על הכרה. על ביטוי.

המשאלה שלי כאן, דרך כתיבה, צילומים וקישורים, היא להגיע לאנשים, לעורר מחשבה, השראה, דיאלוג וגם חיוך. בעיקר לעורר שאלות, קטנות וגדולות, במטרה לגעת באמת, כל אדם באמת שלו.

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

Follow Us
Search By Tags
Please reload

Archive
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square