״יותר טוב מכל פסיכולוג״

על שופינג, אופנה, טיפול - ומה שבינהם

הרבה נחקר ונכתב על הקשר בין קניות ואופנה לנפש, על ההשפעה המיידית לתחושה ולדימוי העצמי, יש סטיילינג טיפולי, פסיכולוגיה של האופנה ויש אפילו טיפול בקניות (Retail Therapy). מה שמעניין ומסקרן אותי זה אופנה כביטוי עצמי, כשפה, כתחושת גוף - בקליניקה ומחוץ לה.

לפני כמה ימים נכנסתי לקופת חולים, כמעט בזמן לתור שלי, וקיבלתי עוד השראה לפוסט הזה:

״הי קרולין, מה שלומך?״ כך קיבלה אותי המזכירה החביבה, ״איזה תיק!!!״ היא צהלה (כמובן שלא התכוונה לתיק הרפואי שלי) והמשיכה: ״אין אין אין עליו, קניתי אותו התיק לפני שנים בפאריז, הוא פשוט מהמם, קלאסי, פיס! איך אני אוהבת אותו, הוא יותר טוב מכל פסיכולוג, תאמיני לי.״

בום!

לתיק המדובר מגיע בעצם פוסט בנפרד, באמת! הוא מלווה אותי כבר 12 שנה והוא הפריט היקר ביותר בארון שלי, אני מודה. הוא מעורר תגובות מגוונות ומעניינות - ״לא חשבתי שאת כזו, הולכת עם תיק של ריץ׳ ביץ׳״, היא אחת מהן. קניתי אותו ברגשות מעורבים והוא מסמל לי אישה יקרה שהייתה מנהלת ומנטורית קשוחה בתחילת דרכי בעולם האופנה, בעברי הרחוק. ממנה למדתי הרבה גם לעולם שלי היום - עולם הטיפול -, והבטחתי לעצמי אז כשאהיה גדולה אקנה לי את התיק הזה, ״כמו שלה״. )אגב, הסרט ״השטן לובשת פראדה״ מתאר אותה ואת עולמי בשנות העשרים שלי, במהלך ואחרי התואר הראשון במנהל עסקים.)

מאז אני שמה יותר לב ל-״הופעה החיצונית״ של אדם אחר ושלי ומתגלה לי שוב ושוב שה-״חיצוני״ לא רק חיצוני. מן מבט פתוח על מה אני רואה ומריחה - אופנה כשפת גוף שכוללת ביגוד, נעליים, אביזרים, איפור, שיער, בישום ומותגים (העדרות של מותג גם היא סוג של מותג בעיניי). אני שמה לב לתנועה אוטומטית של המיינד - קיטלוג, פרשנות, שיפוט ועמדה - כתוצאה מהפנמת מסרים, פרסום, סרטים, סדרות, חינוך ותרבות.

אחת הדוגמאות הכואבות של פרשנות היא ״בחצאית הקצרה הזו היא הביאה את זה על עצמה/בכלל הזמינה את זה״ - משהו שלצערי הרב יותר מדי נשים שמעו ועדיין שומעות.

אני שמה לב וחוזרת למבט הישיר ולשאלה מה האדם מולי מראה לי, לעצמו ולעולם דרך המעטפת על הגוף שלו. מה המעטפת הזו מספרת? ומה האדם בתוכה מספר? זה הולך כמובן לשני הכיוונים, גם אני במעטפת שלי.

אני מתבוננת בשינוים במהלך טיפול ולקשר ההדוק למצב הרגשי לפעמים. מטופלת צעירה שבאה יום אחד בהיר בלי האיפור הכבד הרגיל שלה מגיל 14, מטופל שתמיד בסטייל המגניב והמוקפד שלו מגיע עם ״סתם״ ג׳ינס וחולצה. ירידה מעקבים, תספורות קצרות, צביעת שיער או הפסקת צביעה - משהו משתנה. משהו מתחיל לזוז. יש בחירה. מה שחשוב בעיניי זה טווח התנועה, חופש הבחירה, משחקיות.

אחת המעצבות אופנה הגדולות, גבריאל בונהר, יותר מוכרת כקוקו שאנל (1883 - 1971), היא לדעתי דוגמא מצוינת לקשר בין אופנה לתחושה, ולהשפעה. שאנל, אישיות מאוד לא קונבנציונלית עם סיפור חיים סוער, הייתה חלוצה שתרמה לא מעט לשחרור האישה באותה תקופה, לפחות מהמעטפת המעיקה של זמנן. היא עיצבה קולקציות מבדים רכים וגמישים, מכנסיים, נעליים שטוחות, שמלות נוחות באורך הברך (לא הכרסול) , ויתרה על מחוכים ומבנים חונקים אחרים על גוף האישה, קבעה ששיזוף הוא הטרנד החדש ותספורות קצרות הן נשיות ועוד איך. כך, כאופנה, שוחררו נשים לחופש מסוים - חופש לנשום, לצאת מהצל לשמש, לזוז. חופש משמלות מעיקות, כפפות ושמשיות, נעלי עקב דקיקות ותסרוקות כואבות. מאז יש טווח תנועה וכך גלים וזרמים שונים עד עצם יום הזה ולפי הצייטגייסט שולט המחוך או המיני או הסקיני. קשה לתאר היום את המועקה הפיזית בעקבות הדרס קוד של אותן נשים בתקופה של פרויד. מעניין אם ואיך שמלה בעיצוב של קוקו שאנל שאיפשרה נשימה פתוחה הייתה משפיעה על אנליזה כזו או אחרת של מטופלת ״היסטרית״ כזו או אחרת על הספה של ד׳ר פרויד. מי יודע?

במהלך שנותיי כמטפלת פגשתי לא מעט עמדות ביקורתיות ושיפוטיות בנושא של אופנה בין הקולגות שלי, לעתים גם התעלמות מוחלטת. שיפוטיות כמו: אופנה זה חיצוני, סוג של מנגנון הגנה, תמיכה בעצמי הכוזב, הסתרה, הצגה, ובעיקר רדוד, אין עומק לעומת עבודה טיפולית. בעולם הטיפול קיים לא מעט זלזול באנשים ה-״בורים" כמו אותה מזכירה בקופת חולים, באנשים שהולכים לשופינג במקום לטיפול. זלזול גם בתחושת האושר והסיפוק שמתלווה לשקיות מלאות בכל טוב כי גם היא כוזבת, רגעית, חולפת.

יכול להיות, יכול להיות שלא.

פעם הצעתי לקולגות הביקורתיות וביקורתיים להיכנס לחנות יוקרה - ארמאני, גוצ׳י, שאנל, מה שלרובנו מאוד לא שגרתי - ולמדוד שם איזה בגד, לגעת בחומר ממנו עשויה תעשייה שלמה והרבה יותר מזה. לשים לב לתחושה, למנח גוף ולהרגשה. לשים לב להשפעה ולמה שמתעורר. זלזול? שמחה? קינאה? התנגדות? משחקיות? מבוכה?

הקולגות שלי הרימו גבות, מה הקשר? את הניסוי הזה עשיתי בעצמי בסניף של שאנל במינכן (זה לא ״סניף״, זה מקדש), תהליך מעניין מהכניסה עד היציאה מהחנות ללא שקית. רק להיכנס לשם כבר היה מאתגר.

ללבוש שמלה שעולה כמה אלפי איורו אכן משפיע על תחושת הגוף, מעורר מחשבות, שאלות, אסוציאציות - אני לא ממש נשמתי אז, הרגשתי די סינדרלה ולא זיהיתי את עצמי. כולה חנות בגדים ושמלה עשויה מחתיכת בד, לא?

עליי לשמור על מבט ישיר נטול שיפוטיות, עליי להרגיש גם את ההשפעה שיש למפתח של פורשה על השולחן, לבגדים יד שנייה, לבירקין בג ולנעליים קרועות, לענן כבד של בושם. האם אני נרתעת, מקנאה, שופטת, מקטלגת?

״ריץ׳ ביץ׳״, מסכנה, שוגר דאדי? האם ואיך זה משפיע על הקשר הטיפולי?

לא נעלבתי מהאמירה ״יותר טוב מכל פסיכולוג״. עבודתי הטיפולית לא מבטיחה תחושת אושר וסיפוק כמו בגד יפייפה, תיק יוקרתי, נעליים מהממות או מכונית נחשקת.

אני מציעה קולקציה אחרת, פשוטה ודי רדיקלית -

מגע עם האמת,

חופש בחירה.

צילום: הדס הול (מילאנו/2019)

"Insight Out"

הוא בלוג אישי וסובייקטיבי אך לא עלי אלא על דרכי, על החופש לפקוח עיניים ולכוון מבט ״יחף״ פנימה והחוצה.

מבט כנה, צלול ופשוט על יחסים תוך-אישיים ובין-אישיים, על מעגל החיים ועל העולם מסביב. על הכרה. על ביטוי.

המשאלה שלי כאן, דרך כתיבה, צילומים וקישורים, היא להגיע לאנשים, לעורר מחשבה, השראה, דיאלוג וגם חיוך. בעיקר לעורר שאלות, קטנות וגדולות, במטרה לגעת באמת, כל אדם באמת שלו.