מבט אישי ורגעי על רוח הזמנים 2021
שנה חלפה מאז הפוסט האחרון שלי ״סגר למתקדמים״, כשקראתי אותו שוב לפני כמה ימים די נדהמתי מהתמימות שלי. למדתי בשנה הזו שהסגר הרשמי היה בדיעבד לפחות ברור ואיכשהו סביר לעומת המציאות החדשה ושמה חזרה לשגרה. ״תיהיו מודעים שהסגר הזה הוא חיצוני״ כתבתי אז, ״הוא לא יכול לסגור את רוחנו החופשיה.״
אבל מה ידעתי אז, בינתיים חלפה שנה והביאה אתה רוח זמנים שלא יכולתי לתאר לעצמי. לא היו לי מילים, לכן לא כתבתי דבר, הרשתי לעצמי לשהות, לשתוק ולהתבונן כמה שהיה אפשר.
שקעתי בקליניקה המלאה כי הכלה, נוכחות מלאה וקשיבות לכל מה שיש זה לב ובסיס של עבודה טיפולית בעיניי.
אני הכלתי ומכילה מצוקה כל כך גדולה שלא פגשתי בכל שנותיי כמטפלת. דווקא בתקופה הנוכחית, ב-״תקופת חזרה לשגרה״.
שקעתי בספרות קלאסית כדי להתנחם בתמונה גדולה יותר.
שקעתי ברשתות החברתיות ובאקטואלי כדי לדעת מה קורה בעולם.
שקעתי בנטפליקס כדי לברוח קצת.
שתקתי.
מצאתי את עצמי מעורערת ממה שאני רואה וקוראת, לא הבנתי איך ״כולם״ יודעים להתנהל במצב החדש, יודעים להתגייס ולהסתגל, יודעים לדבר בביטחון ובפה מלא, יודעים להמשיך האלה. פשוט יודעים.
ואני? אני לא יודעת, אין מילים. אני מרגישה את ההשלכות של התקופה הזו - התקופה שהתחילה ב-18.3.2020 עם הסגר הראשון וממשיכה עד עצם יום הזה. תקופה שטרפה את כל הקלפים וחשפה בבת אחת את כל התכנים הגדולים, גם את הצד האפל ביותר בנפש האדם. אפשר לומר - נכון להיום, כן?! - שיש בעצם שתי תקופות, תקופת הקורונה ותקופת הפוסט-קורונה שהתחילה עם האפשרות להתחסן. הצילום שבחרתי לפוסט מתאר בעיניי את רוח הזמנים ללא מילים - צילום של שקיעה אמיתית בסטורציה מוגזמת שיוצרת תחושת הצפה, אפילו איום.
אני מזכירה בקטנה מה היה לנו בתקופת הקורונה במקרה ונשכח כבר מרוב פוסט-קורונה/״חזרה לשגרה״:
שלושה סגרים, שתי מערכות בחירות, אסונות טבע, גזענות והפלייה ברורות כאור יום מסנוור, מלחמה קצרה וקשה, אונס קבוצתי חסר תקדים, אלימות משטרתית, אלימות ביתית ורצח נשים, ימי מלחמת אזרחים. כל זה ועוד מלווה בתמונות מזעזעות, במילים קשות, ב-״פייק ניוז״, שקרים, הבטחות, חוות דעת, שיימינג, הלשנות והסתות בזרם מהיר ואינסופי בכל הערוצים האפשריים. על הדרך, בשקט (או יותר נכון ברעש שאוטם את הכל החושים), נוצרה תרבות שמותר הכל כי אפשר ואפילו רצוי למען האמת, לא משנה איזו. הכל הולך. קבוצת הואטסאפ של השכונה בה אני חיה היא דוגמא והשתקפות של הערוצים הגדולים יותר, הכל הולך גם שם. הכלים של הערוצים - לחסום, לאנפריינד, לכבות, לנתק וכו׳ - עובדים גם פנים אל פנים מסתבר, בשכונה, במשפחות, בקהילות, בבתי הספר, בין חברים. במהירות שופטים ופוסלים אדם שלא מסכים עם אדם אחר, שיש דעות שונות. מן דחף לעשות סדר חד וברור בים של אי וודאות שמעוררת חרדה קיומית. זו בעיניי תקופה של ״הרגזנות הגדולה״, הכל מהיר ונפיץ במיוחד, הפתיל קצר והסחף חזק.
שני הפרקים האחרונים בספרו ״הר הקסמים״ של תומס מאן מתארים את האווירה הנפיצה ואת הסחף רגע לפני התפרצות מלחמת העולם הראשונה, מלחמה פורצת דרך באכזריות שלה.
״הרגזנות הגדולה״ ו-״סופת הרעמים״ הם שמם של הפרקים, בתחושתי אנחנו נמצאים כרגע בפרק לפני האחרון. את הספר שיצא לאור ב-1924 קראתי בתקופת הסגרים, חלקית עם נשימה עצורה מרוב קשר למצב הנוכחי בעולם.
אמל״ק: סיפור שמתרחש בבית הבראה יוקרתי לחולי ריאות מבודד בהרי דאווז/שוויץ, במשך שבע שנים. כולו השתקפות דחוסה ומזוקקת למה שמתרחש באירופה כולה, ב-״שפלה״, בעיקר בחברה בעידן סוף מאה (fin de siecle).
בפרקים האחרונים מתגלה ההתדרדרות הקשה שנבנתה לאט לאט בין האורחים בבית ההבראה כולל הקמות של תתי-קבוצות, עויינות ואלימות גלויות, והזמנה לדו-קרב בגלל חילוקי דעות פוליטיות-חברתיות (שנגמרה בהתאבדות טראגית). כל התפאורה, הנימוסים והתרבותיות מתפוררים ונשאבים לפרק האחרון, ״לסופת רעמים״, למלחמת העולם הראשונה. גיבור הספר הצעיר והתמים נשאב אל תוך המלחמה, גורלו לא ברור.
מה שמנחם אותי בספרות הקלאסית זה עצם העובדה שהיא נשארה, היא אקטואלית, היא (עדיין) נגישה, היא יכולה ללמד ובעיקר היא מראה שאפר לשרוד תקופות חשוכות. היה ויש המשך, האנושות איכשהו שרדה את התקופות האלו והתפתחה.
אז מה התחדד לי בשנת השתיקה שלי?
יש לי מה להגיד.
אני חלק מתמונה גדולה יותר.
יש לי זכות וגם חובה לבחור.
יש בי אהבת אדם ואופטימיות לא מוסברות אבל מורגשות.
״...היו רגעים שבהם התמסרת לשליטה, שבהם הצמחת מתוך המוות והגופניות המגונה חלום של אהבה. האם גם אותה הילולת מוות עולמית, אותה קדחת קטלנית המציתה את שמי הערב הגשומים סביבנו, תצמיח ביום מן הימים אהבה?״
(ת. מאן,״ הר הקסמים״)
״Insight Out״
הוא בלוג אישי וסובייקטיבי אך לא עלי אלא על דרכי, על החופש לפקוח עיניים ולכוון מבט ״יחף״ פנימה והחוצה.
מבט כנה, צלול ופשוט על יחסים תוך-אישיים ובין-אישיים, על מעגל החיים ועל העולם מסביב. על הכרה. על ביטוי.
המשאלה שלי כאן, דרך כתיבה, צילומים וקישורים, היא להגיע לאנשים, לעורר מחשבה, השראה, דיאלוג וגם חיוך. בעיקר לעורר שאלות, קטנות וגדולות, במטרה לגעת באמת, כל אדם באמת שלו.