על ביקורת עצמית ודיבור נכון

״בלונדינית מטומטמת״ קראתי לעצמי לא מעט ובקלות ראש, מתוך מן הומור מגניב כזה ומסוגלות בוגרת לצחוק על עצמי - כך חשבתי והרגשתי ממש בסדר. כשנפל, התבלבל או התפקשש לי משהו, בעיקר כשלא הבנתי מישהו שלפתי אותה כהתנצלות או כהסבר לעצמי או לאדם אחר: ״נו, מה לעשות, אני בלונדינית מטומטמת״. עד שחברה קרובה עצרה אותי ושאלה איך אני מעיזה לדבר על עצמי ועל כלל הבלונדיניות בצורה כך מזלזלת - לא מצחיק, לא מגניב, לא מתאים. לא הייתה לי תשובה, די נתקעתי.

בפוסט זה אתמקד בדיבור לעצמי ועל עצמי, מה שנקראה ״דיבור תוך-אישי״ - בבחירת מילים, בניסוח, בטון וגם במקורם.

למילים יש כוח עצום, לא בכדי ש ״לשון הרע״ נחשב עבירה חמורה מבחינה חוקית והלכתית. בבודהיזם ״דיבור נכון״ הוא חלק מ-הדרך המתומנת לאצילה ומוגדר כהימנעות משקר, מדבר מחלוקת, מדיבור משפיל ומפטפוטי סרק. בהעמקה בנושא הופתעתי שאפילו את האמת לא תמיד אומרים:

״אם זה לא נכון ולא עוזר, אל תגיד את זה.

אם זה נכון, אבל לא עוזר, אל תגיד את זה,

אם זה לא נכון, אבל זה עוזר, אל תגיד את זה,

אם זה נכון ועוזר, תמצא את הזמן המתאים.״ (סטיבן פולדר)

אני תוהה מה קורה עם לשון הרע הפנימי, כלפי עצמי? האם אני מדברת על ולעצמי בדיבור נכון?

למילים שליליות יש בדרך כלל יותר השפעה מאשר למילים חיוביות, משפטים שליליים נשארים לעתים חיים שלמים ומכסים את כל השאר, הרבה בצורה של ״אבל״ בסוף של משפט חיובי. נוקשות ומילים קשות נחשבו פעם (ועדיין נחשבים) כחלק הכרחי וחיובי בחינוך, כהכנה נכונה לחיים. כוונות טובות, עקרונות וערכים מקדשים את האמצעים: מה שלא הורג מחשל. החיים הם לא פיקניק. שלא תעוף על עצמך. תדעי את מקומך. שלא תהיה מפונק.

בלימודיי בבר אילן, באחד הקורסים, התבקשנו עמיתיי ואני לרשום את ״רשימת הלהיטים השליליים״ שלנו, מה כל אחד אומר לעצמו מדי יום כהרגל, לא במודע, על הדרך, ולבסוף לשתף להיט אחד או שניים בקורס. הרשימות התמלאו די מהר, הצחקוקים התפוגגו מהר יותר. השיתוף בסוף היה בעצם שיקוף מחניק - איך אנשים טובים, חכמים, בריאים, יפים, כשרוניים ועוד ועוד מדברים על עצמם בלעג וברוע, כל יום, בשקט ובלב.

לעתים אני שומעת ממטופליי מילים קשות על עצמם, בתיאור של מצבם וגם על הדרך כחלק מהשפה הרגילה. משפטים קשים, שמתחילים לרוב ב״אני״ - ״אני שרוט, סחורה פגומה, דפוקה, שמנה, טיפש, סתומה, מכוער, בלתי נסבל...״, הרשימה ארוכה וכואבת. בתחילת הדרך אני מקשיבה ולומדת את השפה - כך האדם מולי רגיל לדבר אל ועל עצמו, מילים קשות עוצרות נשימה, שלא היה אומר בחיים לאדם זר - לעצמו בטבעיות ובקלות (אגב, את התופעה הזו יש גם לא מעט בין אנשים הכי קרובים כמו בני זוג או בני משפחה). שיקוף או שיתוף בתחושותיי בהמשך מעוררים לפעמים כעס כלפיי וכך אני שומעת את מה שפעם אולי שמעו - ״מה את נבהלת? מה קרה? מה את כזאת רגישה״? תשובתי היא כן, אני מודעת להפנמה ולשיחזור של אמירות ומסרים ששמעו ושומעים ולא משתפת פעולה בשימור. אני לא יושבת בשקט ומכילה פגיעה עצמית מילולית לאורך זמן, ״אני לא זורמת״. מכיוון שהסנדלר הולך יחף אני גם מזהה את התחפושות של אותה פגיעה עצמית - ציניות, הגזמה, ״הומור שחור״, אינטלקטואליזציה, סלנג כזה או אחר. תחפושת הסלנג בעיניי מתוחכמת ורעילה במיוחד, בתקשורת בין-אישית ותוך-אישות כאחד. ״כוסית״ או ״זונה״ שווה מחמאה או פרגון. ״נאצית״ מישהי קרובה לליבי קראה לעצמה כדי לתאר את המשמעת ואת המיומנות שלה בעסקים ובחייה. ״בן/בת זונה״ שווה שם תואר חיובי - מה יש, בקטנה, זה סלנג, למה להיות כבד?

אז אני נתקעתי עם הבלונדינית שלי, והיא לא במקום הראשון ברשימת הלהיטים, יש יותר לועג. שאלתי את עצמי כמו שאני שואלת את מטופליי - מה יש מאחורי הבחירה הזו, איך זה, מה לי ולאמירה החרושה, הפוגענית והסקסיסטית הזו? וכך גיליתי שמאחורי ה״הומור המגניב״ שלי יש עולם שלם - ערך ודימוי עצמי כאישה וכבת אדם, הפנמה של מסרים ושפה, שיחזור ושימור.

עצרתי ונזכרתי באפשרות ללמוד שפה חדשה, כמו שלמדתי עברית תקינה כשעליתי,

בלי סלנג - ועברית שפה קשה.

פוסט הבא ב-06/2017

(צילום: מתוך סרט ״לא רק בלונדינית״/MGM 2001)

"Insight Out"

הוא בלוג אישי וסובייקטיבי אך לא עלי אלא על דרכי, על החופש לפקוח עיניים ולכוון מבט ״יחף״ פנימה והחוצה.

מבט כנה, צלול ופשוט על יחסים תוך-אישיים ובין-אישיים, על מעגל החיים ועל העולם מסביב. על הכרה. על ביטוי.

המשאלה שלי כאן, דרך כתיבה, צילומים וקישורים, היא להגיע לאנשים, לעורר מחשבה, השראה, דיאלוג וגם חיוך. בעיקר לעורר שאלות, קטנות וגדולות, במטרה לגעת באמת, כל אדם באמת שלו.