זה מונח שהתגבש לי די מהיר אחרי שעליתי לארץ לפני 24 שנה, עם השנים הוא התחזק לכיוון ״ארכיטיפ״ בכלל (לא ברור לי איך הוא לא מופיע בספרות המקצועית).

הסיפור הזה מוקדש לאחיותיי הישראליות (סליחה מהגברים, כן?!), בפרט לאחת המטופלות שלי, שמעוררות בי שוב ושוב פליאה (לעתים גם דאגה, אבל זה סיפור אחר!).

איך הגעתי למונח הזה?

עליתי לבדי ללא שפה וכך התאפשר מבט ישיר, ראשוני וסקרן על הסביבה החדשה שהפכה מזמן לבית שלי. כמובן השוותי בין המוכר לי ללא מוכר לי, וה-״לא מוכר״ היה כל כך לא מוכר שלא הצלחתי לקטלג או לשפוט את מה שאני חוויתי, פשוט ראיתי הכל עם כזה

״אה, כאן זה ככה. ואללה.״

ההתבוננות התחילה בדומה לי - בנשים -, וחוויתי משהו מאוד מאוד שונה ממה שאני מכירה. ראיתי נשים יפות כל כך, מטופחות, זקופות בכל הגילאים. נשים במדים. נשים על פלטפורמות (של הניינטיז) שלא דופקות חשבון לדרס-קוד המיובש של אירופה. נשים חזקות שמשמיעות את קולן.

למדתי שיופי וטיפוח זה חלק של חיי הנשים כאן, אין דבר כזה ״בירקנשטוק עם גרביים״

של אחיותיי הגרמניות. אין מצב, ואם כבר בירקנשטוק אז אתן מביאות אותן עם טוויסט מגניב.

למדתי על בשרי על תנאי העבודה של נשים בארץ - על עשרה ימי חופש לשנה במקום שלושים בגרמניה. על חופשת לידה של שלושה חודשים במקום שנה. שלא לא נדבר על תנאים לחד-הוריות, קצבת ילדים וכו׳.

כאימא טרייה למדתי מאימהות אחרות, הייתי לבד עם התינוקת בפארק כי כולן חזרו כבר לעבודה (אותי פיטרו בהריון), למדתי על ה-״שמיניות באוויר״ שנשים ישראליות עושות כדי לשלב משפחה, קריירה, זוגיות וחברויות. למדתי שכאן יש למשפחות המורחבות הרבה יותר מקום וחשיבות בחיים, הם הרבה יותר קרובות.

למדתי שכאן זו ארץ קטנה וצפופה ודוחפים את האף לעניינים של האחר - של השכנים וגם של אנשים זרים. אין דבר כזה לבד, לטוב ולפעמים למעצבן, לרוב לטוב:

ליד דירת השותפים הראשונה שלי בתל אביב היה קיוסק קטן וחשוך - הקיוסק של סימה. סימה הייתה אישה מבוגרת, תמיד לבושה בשחור, עם צמה מרשימה וליפסטיק אדום, שישבה זקופה על שרפרף בפתח הקיוסק. אני זוכרת ערב אחד, בקיץ הראשון שלי כאן. אחרי יום עבודה ארוך, כשיצאתי מהאוטובוס הקפוא ונכנסתי לחום ההיסטרי של הקיץ הישראלי נשבר לי מהכל באותו רגע. נשבר לי מהזרות, מהחום, מהעברית-שפה-קשה, מהגעגוע, מהבדידות. התחלתי לבכות בשקט, ברחוב. סימה נפנפה לי כמו כל יום ואז קראה לי ״בואי מותק, שבי״, לא כמו כל יום. פינתה לי את השרפרף שלה וקירבה לי את המאוורר. נכנסה לקיוסק החשוך שלה והתחילה לסחוט כמה תפוזים מהקירור ומזגה לי כוס גדולה. ״שתי מותק״, אמרה לי, ״עליי. חם היום.״ ישבתי קצת והצטננתי תוך כדי שליבי התחמם.

אני פוגשת נשים בקליניקה ומחוץ לה והפליאה עלייכן לא עברה לי עד היום.

אני שומעת סיפורי חיים של נשים, סיפורי שורשים וסיפורי חלוצות. נשים שמגדלות ילדים, לומדות, עובדות, מפתחות קריירות, דואגות להורים קשישים, מבשלות, מארחות וממלאות את החיים של אחרים, קרובים ורחוקים.

מחזיקות את הרשת, שאף אחד לא יפול לתהום.

מלקטות. משלבות. מאלתרות. מטפחות.

וגם יפות.

בבקשה תעצרו רגע, במיוחד בימים האלו בהם הכל כל כך חשוף ו״על השולחן״, ותתבוננו במה שאתן עושות כל יום כל היום (הקורונה לא מחדשת כאן שום דבר, רק מבליטה) ותראו את מה שאני רואה -

״הסופר-וומן הישראלית״.

ואולי תנוחו קצת,

חג אביב שמח!

(בצילום חברתי היקרה, עוד סופר-וומן, ברגע נדיר של שקט)

"Insight Out"

הוא בלוג אישי וסובייקטיבי אך לא עלי אלא על דרכי, על החופש לפקוח עיניים ולכוון מבט ״יחף״ פנימה והחוצה.

מבט כנה, צלול ופשוט על יחסים תוך-אישיים ובין-אישיים, על מעגל החיים ועל העולם מסביב. על הכרה. על ביטוי.

המשאלה שלי כאן, דרך כתיבה, צילומים וקישורים, היא להגיע לאנשים, לעורר מחשבה, השראה, דיאלוג וגם חיוך. בעיקר לעורר שאלות, קטנות וגדולות, במטרה לגעת באמת, כל אדם באמת שלו.