המסע

אחד האספקטים המרתקים עבורי בטיפול הוא סיפור החיים של כל אחד ואחת - עולם ומלאו!

סיפורי חיים אלו הפכו לעתים קרובות לנרטיב קבוע, גם לו אני מקשיבה באדיקות.

כל הסיפורים הם בעיניי סיפורי מסע, המסע הגדול שקוראים לו ״חיים״.

במהלך החיים יש כמה וכמה מסעות - המסע של ילדות, התבגרות, בגרות, זקנה - , וכניסה לכמה ארצות חדשות ובתוליות, כמו ״ארץ ההורות״ והיא רק אחת בין ארצות רבות אחרות.

כשמדובר ב-״מסע״ חושבים בדרך כלל על מסע לארצות רחוקות, על טרקים, ריטריטים ומסלולים לאורך זמן, על פסגות, על דרך ארוכה ומפותלת מלאה בהרפקתאות, משברים ואתגרים. ולבסוף מגיעים למקום אחר, עם נסיון, תובנות וגילוי של כוחות ויכולות חדשים. להם אני קוראת בלב ״תנועות גדולות״ ובתור אחת שיצאה למסע ב-״תנועה גדולה״, שחצתה ארצות, תרבויות ושפות והגיעה לארץ חדשה אני מודעת שהם רק ההתחלה ולא כל המסע. האתגר האמיתי לדעתי הוא בהמשך. ובכל זאת אני שומעת שוב ושוב את המשפט

״אני בחיים לא אעשה את זה, אין לי אומץ״.

אנשים אמיצים כמו הסבתא שעלתה לארץ ברגל כל הדרך מתימן.

כמו האיש שעזב באמצע החיים קריירה מבטיחה לטובת חווה אורגנית בערבה.

כמו האישה ש״לקחה את עצמה בידיים ופשוט עזבה״.

כמו אחד המורים שלי ששהה שנים במזרח, בלמידה מתמשכת ומעמיקה.

אני שומעת את ההשוואה, השיפוטיות ואת ביקורת העצמית החריפה - שומעת משפטים כמו ״תראי אותם לעומתי - תקועה, דורכת במקום שנים, טוחנת מים, פחדנית וחסרת ביטחון״. שומעת את הנרטיב הקבוע, את ה-״ככה זה״, ״אין מה לעשות״, ״כזה/כזו אני״. ואני יושבת בשקט ומקשיבה יחד עם המחשבה וגם עם הפליאה איך אותו אדם שיושב מולי ושופט את עצמו כך לא רואה ומרגיש את מה שברור לי כאור יום:

אדם שהחליט להגיע ולתחייב לתהליך טיפולי יצא למסע לארץ פראית ממש, הוא לא פחות חלוץ מהחלוצים שהגיעו ארצה ועבדו קשה כדי לבנות ארץ חדשה וטובה יותר. אדם שנכנס לארץ הפראית הזו משלים או מתקן לעתים גם את העבודה של הדורות לפניו, בשקט, על הספה. זו עבודה קשה.

לפני כמה שנים טובות, במהלך לימודי הפסיכותרפיה, שמעתי על ג׳וזף קמפבל, אנתרופולוג, חוקר וסופר שהוציא את הספר ״הגיבור בעל אלף הפנים״, אותו קראתי בצמאון. קמפבל אסף וחקר בדומה וגם בעקבות ק.ג. יונג סיפורי עם, אגדות, מיתוסים וטקסים מזמנים, תרבויות ומקומות שונים וזיקק את המוטיב של מסע, ״מסע הגיבור״. הגיבור/-ה שיוצא להרפתקה, זוכה בניצחון אחרי משבר מכריע, ואז חוזר לביתו. קמפבל מתאר 17 צעדים במסע וחילק אותם לשלושה שלבים. אותם אפשר לראות אגב בכל סיפור מסע, מ-״הר הקסמים״ עד מגילת רות, ב-״סטאר טרק״, ב״שרק״ וגם ב-״מטריקס״. וכמובן בכל תהליך טיפולי:

בשלב ראשון - היציאה - הגיבור/ה מקבל הזמנה או קריאה ״לצאת לדרך״, לעזוב את המוכר ואת הידוע, לרוב הוא מסרב, אך הקריאה לא נעלמת ולבסוף נענית, הגיבור יוצא לדרך ומגיע לסף. בשלב זה מצטרף סוג של חונך למסע שמעודד ומלווה את הגיבור אל עבר לנקודת הסף, במעבר על שומרי הסף ובכניסה לארץ הפראית, הלא ידועה.

לקריאה לצאת לדרך יש הרבה אופנים ופנים, לפעמים היא קטנה אך מתמשכת, ולפעמים היא דרמטית מאוד. מפגש מקרי עם אדם אחר, לכמה רגעים או לתקופה, בשורה קשה, כאב גופני או נפשי, ספר, סדנה, רטריט, חוויה או התגלות בטיול. אירוע קטן או גדול שלא מאפשר לחזור למה שהיה עד אז, לשגרה ולמציאות הידועה, לנרטיב, גם אם מאוד רוצים ואפילו מנסים. משהו כבר ״לא עובד״. הקושי בשלב הזה הוא חוסר הוודאות על הדרך ועל היעד, רק הכיוון ברור והוא קדימה. בשלב זה נעים הרבה קדימה ואחורה, חושבים, מהססים, מפחדים, עוצרים ומניעים שוב. ואז פוגשים את ה״חונך״ - גם לו יש פנים רבות, אדם אחר, אמונה, אפילו תחושת איוש עמוקה ותקיעות על פניו מוחלטת. יחד עם השותף הזה עוברים את נקודת הסף, עוברים למציאות לא ידועה - Altneuland.

בשלב שני - החניכה - הגיבור נכנס ומתקדם בארץ ההרפתקאות, פוגש אתגרים ופיתויים רבים שמנסים אותו ומכינים אותו לרגע השיא, לרגע של כניסה לתהום, של משבר עמוק, של מוות ולידה מחדש.

השלב הזה במסע הוא שלב מפחיד וגם מלא ב-״אקשן״ לעומת השלב הקודם, עוד ועוד אתגרים חדשים, גילוי של כוחות על, תחושת ניצחון, הרבה עניין וחיות מלאה. ואז מגיע רגע השיא, ״הקרב הגדול״ עם המפלצת, הדרקון או עם השדים הנוראיים. ברגע הזה יש רק שחור-לבן, או הכל או כלום, חיים או מוות. ולבסוף הגיבור מנצח ומקבל את התגמול - את הגביע, את האוצר, את הנסיך/ה או את אבן החוכמה.

בעבודתי אני עדה לדרך ולמאבקים הקשים עם המפלצות - טראומה, כאב נפשי, חרדה - , וגם למאבקים עם הדרקונים - חוסר ביטחון, ביקורת עצמית, תפיסה עצמית מעוותת -, ויש גם את השדים של ההעברה הבין דורית. ההסכמה של כל אחת ואחד להילחם על עצמו, על קיומו ועל חייו הנפשיים מעוררת בי שוב ושוב פליאה, גאווה ואמונה עמוקה בקשר האנושי ובכוחות ריפוי. הניצחון וגם התגמול הם הבנה עמוקה, תחושת הקלה ורגיעה של סערת הנפש, תחושת שלווה ולעתים שמחה גדולה.

בשלב שלישי - החזרה - הגיבור/-ה חוצה בשנית את הסף שבין העולמות, וחוזר הביתה, לעולם המוכר והידוע. הוא חוזר עם התגמול שלו, בו הוא יכול כעת להשתמש לטובת עצמו והזולת (קמפבל).

בעיניי זהו שלב קשה - דווקא החזרה הביתה - והוא הכי חשוב. לחזור למקום הידוע יכול לעורר שוב את הנרטיב הקבוע ואת כל ההרגלים, יכול להיראות רדוד ומשעמם לעומת כל העומקים וחוויות שהיו. להגיע לאותו מקום אחרי טרנספורמציה זה האתגר האמיתי - להגיע הביתה באמת. במבט אחור שלב היציאה ושלב החניכה במסע שלי לכאן ולהווה, החלקים ה-״דרמטים״, היו קלים יחסית. השלב הקשה היה להגיע ולהתיישב. להיות בשקט ולא בנדודים. לשלב את הנסיון ואת התובנות מעולמות שונים לחיים ה-״רגילים״ ולהעביר אותם הלאה.

שם התחילה העבודה העמוקה וההתפתחות.

ה-״תנועה הגדולה״ באמת.

ג׳וזף קמפבל, ״הגיבור בעל אלף הפנים״/הוצאה: ידיעות ספרים, 2013

"Insight Out"

הוא בלוג אישי וסובייקטיבי אך לא עלי אלא על דרכי, על החופש לפקוח עיניים ולכוון מבט ״יחף״ פנימה והחוצה.

מבט כנה, צלול ופשוט על יחסים תוך-אישיים ובין-אישיים, על מעגל החיים ועל העולם מסביב. על הכרה. על ביטוי.

המשאלה שלי כאן, דרך כתיבה, צילומים וקישורים, היא להגיע לאנשים, לעורר מחשבה, השראה, דיאלוג וגם חיוך. בעיקר לעורר שאלות, קטנות וגדולות, במטרה לגעת באמת, כל אדם באמת שלו.