זהו סיפור קצרצר שכתבתי לפני חצי שנה, בתקופה של הסגר הראשון, למגירה.
מן נסיון לתעד ואולי גם לעכל את החוויה המוזרה שחוויתי אז. נראה לי מתאים להעלות אותו כאן ועכשיו, אחרי הסגר השני, בתקופה הנוכחית. עם השאלות ששאלתי אז, עם הראשוניות שהייתה.
אולי כדי להזכיר את המצב שעל פניו התרגלנו אליו, לעורר מעט חמלה כלפי עצמנו בתקופה
כל כך קשה.
טיסת בוקר לארץ אחרת/18.04.2020
ב-5:00 בבוקר עם צלצול של שעון המוערר עלתה לי לרגע התחושה של ״תכף יגיע המונית לשדה תעופה״ - עוד חושך בחוץ, קפה טורקי זריז עם עוגיה ויוצאים לדרך, לטיסה LY5:50, היעד סניף חצי חינם ראשל״צ.
נא להדק חגורות - תכף ממריאים...
במגרש חנייה נושמת עוד קצת בריזה צחה מהים (רחוק לא רחוק) ונכנסת, אנשי הביטחון כאן יותר חביבים וזריזים בבידוק, בלי שאלות, רק מדידת חום קצרה. ״את קרירה״, האיש אומר לי ומחייך עם העיניים, ״כנסי כנסי״.
חודש לא יצאתי מהבית, רק ל-״סיבובי ליצמן״ שלי על הבוקר בישוב, לא פגשתי אנשים כמעט, רק חתולי רחוב והמון ציפורים. רגע, אבל פגשתי הרבה אנשים בחודש הזה, יותר קרוב מהרגיל אפילו - ישבתי עם מטופליי במרחק של 60 ס״מ, מסך אל מסך. בלי מסיכה ובלי כפפות!
אני מסתובבת במתח בין המדפים העמוסים, כמה אנשים יש כאן בשעה כזו, למה יש עומס של שלושה אנשים דווקא ליד הפסטה שאני רוצה, - אוף, קחו ולכו כבר -, מישהו משתעל, מבטים חשדניים, אני נצמדת לצדדים.
ניגשת לאחת המוכרות עם שאלת ה-״איפה״ שלי, היא עומדת מולי, במרחק ראוי, מסבירה ומראה לי, - אני פתאום רואה דיילת בטיסות לו קוסט שמראה את יציאות החירום, ישר וימינה, ״וולקום און בורד״. השעה 6:30, מתחיל להיות צפוף כאן בין המדפים, יאללה לקופה, מספיק!
עומדת בתור ארוך תודות למרחק, אין קשר עין, אף אחד לא דוחף, שקט ספוג במתח ומעט עויינות.
לידי תורים ארוכים במקביל, פנים חצי מכוסות, ידיים בכפפות כחולות או שחורות שמבליטות את התנועות, ברקע מוסיקה קצבית ומדי פעם הכרזות לא מעודכנות (״רק חזרת מחופשה, איך הצחלת להרים כזה אירוח? - חצי חינם!״) - לא, זו לא הזייה, זה אמיתי.
אני זוכרת את החודשים הארוכים אחרי מלחמת צוק איתן, כל רעש של אופנוע, של אמבולנס או משטרה הקפיץ אותי לכמה רגעים - הגוף זוכר.
מה הוא יזכור כש״נחזור״ לשגרה, אפילו בהדרגתיות?
אחרי תקופה שהפנמנו שמגע וקירבה פיזית שווה סכנה?
אחרי תקופה בה הסתדרנו על פניו עם הבידוד ויצרנו קירבה ומגע דרך מסך ושמיעת קול בטלפון?
יהיה היסוס, חשש, רתיעה ממגע אנושי?
יהיה מוזר להיפש פנים אל פנים כמו פעם?
אני לא יודעת.
מה שאני כן יודעת (אפילו לא יותר מתמיד) שלמגע פיזי אין תחליף.
שרגעים קטנים של נחמה, של חיזוק, של תיקוף, של חמלה ושל נוכחות אנושית עוברים ללא מילים דרך מגע.
אין לי משהו חכם להגיד. החסך במגע קשה עד אכזרי.
נחתתי בארץ אחרת.
״Insight Out״
הוא בלוג אישי וסובייקטיבי אך לא עלי אלא על דרכי, על החופש לפקוח עיניים ולכוון מבט ״יחף״ פנימה והחוצה.
מבט כנה, צלול ופשוט על יחסים תוך-אישיים ובין-אישיים, על מעגל החיים ועל העולם מסביב. על הכרה. על ביטוי.
המשאלה שלי כאן, דרך כתיבה, צילומים וקישורים, היא להגיע לאנשים, לעורר מחשבה, השראה, דיאלוג וגם חיוך. בעיקר לעורר שאלות, קטנות וגדולות, במטרה לגעת באמת, כל אדם באמת שלו.