על קיץ, מלנכוליה ומה שבינהם
מה הם זכרונות ואסוציאציות סביב הקיץ?
חום, לילות קצרים, בגדים קלילים, אבטיח קר, חופשות, מסיבות, חתונות, טיולים, סוף שנת לימודים, שמיים כחולים ושמש זורחת, צרצרים, ריח של שדות אחרי הקציר, צבעים חזקים, חיים מחוץ לקירות הבית, גלידה, הרבה גלידה. הרשימה ארוכה.
זו התקופה בשנה שמגרה את כל החושים בבת אחת, יום אחרי יום לאורך שלושה חודשים לפחות.
בתור אחת שנולדה וגדלה בארץ אחרת יש לי זכרונות קיץ אחרים - גדלתי בדרום גרמניה, בנוף של הרים, יערות, אגמים ונהרות, עם רשמים חושיים מאוד שונים. ים, חול, אבטיח, ריח של ברושים, בריזה מלוחה, שמיים כחולים לנצח הם זכרונות מחופשות משפחתיות באיטליה והם עדיין אטרקציה עבורי, גם אחרי 25 שנה שאני חיה בישראל. לנסוע לחוף הים על הבוקר, לקטנה, זה מפליא אותי כל פעם מחדש, איזה אושר שאני חיה ולא רק נופשת קרוב לים! לעומת זאת להרכיב את הסקי על גג הרכב ולקפוץ לאלפים, לגלוש בשבת, לקטנה, זו לא אטרקציה, זה היה רגיל מגיל שלוש.
כמה הרשמים והזכרונות הראשוניים נשארים בגוף ובתודעה, משפיעים על תחושות ורגשות גם בהווה. השורה הראשונה בשיר של לאה גולדברג ״ימים לבנים״, אחד השירים המוכרים ומפורסמים בישראל, דיברה אליי מאוד וגם הפתיעה אותי - ״ימים לבנים, ארוכים כמו בקיץ״. הופתעתי כי בחוויה שלי הימים כאן קצרים, גם בקיץ. עד שהבנתי שאותו שיר נכתב ב-1932 בעיר בון/גרמניה. עוד לפני העלייה שלי שמתי לב לאור בישראל, לשמש החזקה, לשמיים הגבוהים הכחולים וגם למעבר החד והמהיר בין אור יום לחושך. אני הייתי רגילה לשקיעה בסביבות תשע בערב ולדמדומים עד השעה אחת עשרה, לימים ארוכים מאוד.
מה שמחבר בין הרשמים ממקומות שונים זה העונה, עונת הקיץ, החום (היחסית) והחשיפה התמשכת לאור וכל ההשלכות של מצב נתון זה. לא רק בקליניקה אני שומעת על דכדוך בעונת הקיץ, על עצבות ועל הצפה חושית. אני שומעת (בהזדהות) על געגוע לימים האפרוריים של החורף הקצר, לאוויר הצח ולחושך העוטף והמרגיע. יש לא מעט ספרות מקצועית על הפרעת מצב רוח עונתית, Seasonal Affective Disorder, יותר מוכרת כ-״דיכאון חורף״.
מונח זה נטבע על ידי הפסיכיאטר נורמן רוזנטל באמצע שנות השמונים במאה הקודמת.
גם ״דיכאון קיץ״ מופיע בספרות אך כתופעה נדירה ושולית בינתיים. הסימפטומים של הפרעת מצב רוח עונתית דומים ברובם לסימפטומים של דיכאון - עודף או חוסר שינה, עלייה או ירידה במשקל, דכדוך נפשי, התבודדות, חוסר עניין (אנהדוניה) וקשיי ריכוז.
אירועי קיץ רבים, חופש גדול, יציאה מוחלטת מהשגרה ליד המשך שגרת העבודה הרגילה, יציאה מהסוודרים הרחבים והמרחמים, יציאה מאיזון כלכלי מרוב הוצאות בחודשי יולי-אוגוסט-ספטמבר, בקיץ הזה מצטרפת לסיר לחץ הזה גם קלאוסטרופופיה מסויימת - אין טיסות, כולנו בארצנו, מתבשלים היטב - זה לא דיכאון, זה קושי.
אני שומעת שוב ושוב שיש משהו בימים הלבנים שמשפיע, שדווקא שעות האור הארוכות גורמות למלנכוליה בניגוד לרוב האנשים. הכל חשוף, אינטנסיבי, בחוץ, פתוח כביכול, אין רגע דל לחושים. יש אנשים עם רגישות גבוהה, אנשים עם גוף שמגיב לחום וללחות בצורה מוגברת. הקושי נובע לעתים קרובות מהתנגדות או נסיון להתעלם מהמצב ו-״להמשיך כרגיל, כמו כולם״.
יש לי זכרונות לשעות הצהריים החמות בבית של סבתא בחופש הגדול, לאור יום מעודן שנכנס דרך התריסים בסלון, לשכיבה על הספה הנוחה, לזמזום איטי של זבוב פה ושם, לשעות ארוכות של בטלה מתוקה ליד קערת פירות קיץ, לשקט, רק צליל של אורלוגין בסלון כל שעה שלמה, מחוץ לחלון הגדול גינה פורחת שטופת שמש. ואני בדמדומים של הסלון, בוהה, חולמת, קוראת ספר או מנמנמת, אין לתאר במילים את השלווה העמוקה.
נדמה שאורח החיים של רובנו לא מאפשר שעות כאלו, הן שייכות לזמן אחר בעולם אחר. ובכל זאת הן זמינות גם היום - להקשיב לגוף ולהניח לציפיות, להוריד הילוך, לחוות את הימים הלבנים הארוכים בתנאים מטיבים ומתאימים, בהווה של 2020. אולי לא בדיוק לשעות הארוכות של פעם, אולי כן - דווקא בקיץ הזה.
ולבסוף שיר עברי,
השיר היפייפה של לאה גולדברג (1932):
ימים לבנים
ימים לבנים, ארוכים, כמו בקיץ
קרני-החמה.
שלוות-בדידות גדולה על מרחב הנהר.
חלונות פתוחים לרווחה אל תכלת-דממה.
גשרים ישרים וגבוהים בין אתמול ומחר.
לבבי התרגל אל עצמו ומונה במתינות
דפיקותיו.
ולמתק הקצב הרך נרגע ומתפייס, מוותר,
כתינוק מזמר שיר-ערשו טרם סגור את
עיניו,
עת האם הלאה נרדמה ופסקה מזמר.
כל כך קל לשאת שתיקתכם, ימים לבנים
וריקים!
הן עיני למדו לחייך וחדלו משכבר
לזרז על לוח-שעון את מרוץ הדקים.
ישרים וגבוהים הגשרים בין אתמול ומחר.
(צילום: קרולין יעקבי)
״Insight Out״
הוא בלוג אישי וסובייקטיבי אך לא עלי אלא על דרכי, על החופש לפקוח עיניים ולכוון מבט ״יחף״ פנימה והחוצה.
מבט כנה, צלול ופשוט על יחסים תוך-אישיים ובין-אישיים, על מעגל החיים ועל העולם מסביב. על הכרה. על ביטוי.
המשאלה שלי כאן, דרך כתיבה, צילומים וקישורים, היא להגיע לאנשים, לעורר מחשבה, השראה, דיאלוג וגם חיוך. בעיקר לעורר שאלות, קטנות וגדולות, במטרה לגעת באמת, כל אדם באמת שלו.