״הפעם הראשונה היא שום דבר לעומת הפעם השנייה״ הסביר לי פעם מטופל, ״כי בפעם הזו את כבר יודעת מה מחכה לך״. הוא דיבר אז על השירות הצבאי שלו בצנחנים, על הקורס ועל הצניחות הראשונות. משהו במשפט הזה, בחוויה הזו נכנס ונשאר בי, לעומק.
״חוף הבית״ שלי מזה שנים בכל עונות השנה נושק לבסיס של חיל האוויר, מדי פעם אפשר לצפות גם באימונים של הצנחנים, בשורה של מצנחים שנפתחים אחד אחרי השני כמו מחרוזת כסופה בשמיים. מרחוק, במגע עם הקרקע הבטוחה אני נפעמת כל פעם מחדש, לא יכולה לתאר לעצמי בכלל לעמוד שם בפתח המטוס ולקפוץ. בערך כמו שלא יכולתי לתאר לעצמי סגר כללי - ואז זה קרה.
הסגר הראשון הציף בעיקר חרדה, בקליניקה ומחוץ לה, ואת שלל הביטוים שלה, לחרדה יש פנים רבות. בדומה להרבה אנשים חוויתי צניחה חופשית ללא הכנה וללא מצנח, תודות לרשת הביטחון החיצונית והפנימית נחתתי במציאות החדשה, במן נחיתת חירום על הבטן במכה, אך לא התרסקתי. בהמשך התבוננתי במנגנונים הפועלים על אוטומט באותה תקופה, של מטופליי ושלי. במצב של השרדות, של סכנה ממשית הגוף לוקח פקודה ומחליט על דרך ההתמודדות עם הסכנה - להילחם, לברוח או לקפוא במקום, fight, flight or freeze. בסגר לא היה לאן לברוח, גם לא היה עם מי להילחם, אז נשאר לנו רק הקיפאון, המנגנון ההכי בעייתי.
אצל בעלי חיים אפשר לראות את אותו מנגנון ממש ברור - כשאין טעם להילחם בתוקף כי הוא הרבה יותר חזק, כשאין טעם לברוח מהתוקף כי הוא הרבה יותר מהיר/כבר קרוב מדי נשאר רק האפשרות של קיפאון, מצב גופני של שיתוק וקהות חושים וכך הקורבן נראה חסר חיים בעיני התוקף. כשהסכנה חולפת בעלי החיים מתנהרים מהר מאוד מההתגייסות הקיצונית של גופם -
הם רועדים לזמן מה ואז ממשיכים כאילו דבר לא קרה. האנטילופה מראש לא תלחם באריה כי לא יהיה לה סיכוי. היא תברח ממנו עם סיכוי הרבה יותר טוב. אם האריה בכל זאת יצליח להתקרב מדי היא תכנס למצב של קיפאון - במקרה הטוב האריה יוותר כי הוא לא מעוניין באנטילופה מתה לכאורה, במקרה הפחות טוב הוא יטרוף אותה אך היא לפחות לא תרגיש את הכאב.
בני אדם לא מאוד שונים מבעלי החיים בשעת חירום, המנגנונים הגופניים פועלים בדיוק אותו הדבר. האנשים שהלכו מכות על נייר טואלט, אלכוג׳ל, ביצים ומסכות בסגר הראשון לא היו משוגעים, הם פעלו מתוך פיצול ונלחמו על חייהם ממש באותו רגע - fight. רק ההמשך הרבה יותר מורכב, בני האדם לא מתנהרים בקלות מהחוויה, לעתים היא נתקעת בתודעה ופוגשת שם עוד חוויות תקועות מהעבר, כמו גלים שמתנגשים ויכולים להתאחד לגל אחד ענק וסוחף. כל עת שאדם נמצא במצב תודעתי של השרדות הוא מוגן מהחיבור לרגש, הוא פועל באוטומט ומשלם על כך מחיר כבד - הגוף והנפש לא בנוים לעמוד בסטרס כל כך גבוה לאורך זמן - אך לא באמת מרגיש את מצבו. לכן היציאה מהסגר הראשון הייתה לרוב הרבה יותר קשה מאשר הסגר עצמו, הרגיעה איפשרה את החיבור לרגש ולעומק המצוקה.
נחתנו או התרסקנו אל תוך מציאות חדשה, איכשהו התחלנו לחיות אתה, להתארגן בתנאים הלא מוכרים, ליצור שגרה חדשה - או שלא, לא מעט אנשים לא שרדו. אנשים שנפטרו לבדם מ-Covid 19 בחודשים האלו, שהתאבדו, שיהיה זכרם ברוך.
הסגר הנוכחי - הצניחה השנייה - הרבה יותר כבד על נפש האדם בחוויה שלי אף על פי המוכנות. הוא כבד בגלל ההכרה המלאה, ההבנה העמוקה והחיבור הרגשי למצבנו, אשכרה סוגרים אותנו בבית ללא טווח תנועה כמעט. כמה שעות לפני הכניסה לסגר הנוכחי, נסעתי עוד לפני הזריחה לחוף האהוב עליי, כדי לצוף בים החמים, להתנדנד עם הגלים ולצפות בשמיים הפתוחים מעליי, לשהות בכחול הגדול. תוך זמן קצר החוף התמלא באנשים כמוני, אנשים שרצו להיות עוד קצת באוויר הפתוח, להיות במגע עם הטבע ולהרגיש ״חופשיים״. בול בשעה 14:00 ירד שקט לא חגיגי על שכונתי ועל ארצנו, שקט רועם.
בפעם הראשונה אני מבקשת כאן, בפורמט הזה, בקשה מעומק ליבי:
תיהיו ערים לעצמכם, למצבכם הגופני והרגשי ותדאגו לעצמכם, לדברים הבסיסיים ביותר - תזונה, שינה, קשר, מגע - הם חשובים. תהיו סבלניים וסלחניים לעצמכם, לא לחוות לבד את המצוקה, גם לא בציניות, גם לא במטרה ״ללמוד מקורונה מורתי״, זה לא יעבוד, באחריות אישית, זה רק מחמיר את המצב. תיהיו ערים לזולת, לאנשים בודדים, לזרים, לקשישים, למשפחות צעירות ולמשפחות חד הוריות, לבני נוער, לחסרי בית, לשכנים ולשכנות. תושיטו יד לאחר, גם לטובת עצמכם. תיהיו ערים למעברים החדים והמהירים לפיצול רגשי, תנשמו עמוק, תתחברו לגוף ולקרקע.
לא להיסחף, כולנו בני אדם במצב חירום. תהשיגו עזרה בזמן, לעצמכם ולאחרים, הרבה לפני קריסה או אירוע בלתי הפיך. תיהיו מודעים שהסגר הזה הוא חיצוני, הוא יחלוף, הוא לא יכול לסגור את רוחנו החופשי.
״Insight Out״
הוא בלוג אישי וסובייקטיבי אך לא עלי אלא על דרכי, על החופש לפקוח עיניים ולכוון מבט ״יחף״ פנימה והחוצה.
מבט כנה, צלול ופשוט על יחסים תוך-אישיים ובין-אישיים, על מעגל החיים ועל העולם מסביב. על הכרה. על ביטוי.
המשאלה שלי כאן, דרך כתיבה, צילומים וקישורים, היא להגיע לאנשים, לעורר מחשבה, השראה, דיאלוג וגם חיוך. בעיקר לעורר שאלות, קטנות וגדולות, במטרה לגעת באמת, כל אדם באמת שלו.